במשך שנה תמימה הוסבר לנו שעילת הבחירות החוזרות ונשנות היא סכסוך אידיאולוגי נוקב בין ליברמן ובין החרדים.
בקיץ לא הצטרף בשל חוק הגיוס, אחר כך בגלל לימודי הליבה.
אמש, בציטוטים שהביאה דנה ויס בחדשות 12, הסתבר שהסיפור הוא עלבון אישי עמוק של יו״ר ישראל ביתנו מנתניהו, שלדבריו ניסה לסבך את בניו ובתו בפלילים.
במבט ראשון זה נראה תמוה: למה להודות שהכל אישי? במבט שני, עושה רושם שליברמן מבקש לומר לימין הישראלי את המקבילה הפוליטי של מה שאומרים מגישים לפני כתבות על אסונות: התמונות הבאות קשות לצפיה.
מה שיביא אותי לקדם חוק נגד נתניהו בתמיכת המשותפת, ואולי גם בניגוד לכל ההבטחות לתמוך בממשלת מיעוט, רומז ליברמן, הוא לא סכסוך עם הימין אלא עם מנהיגו.
ליברמן משוכנע שבכירי הליכוד יקומו על נתניהו ברגע שיעבור החוק ויתברר שאיננו יכול להקים ממשלה, ואז ניתן יהיה להקים ממשלה אחרת עם מעמד דומיננטי מאוד לליכוד.
זו גם הסיבה שהוא רוצה שהחוק נגד נתניהו ייכנס לתוקף עוד בכנסת הזו, כדי להקים מועמד אחר של הימין להרכבת הממשלה.
לא בטוח כלל שהוא צודק, אבל בכל מקרה זה משהו שגנץ יצטרך לקחת בחשבון: הוא צועד כרגע יחד עם ישראל ביתנו, אבל היעד של כל אחד מהם שונה בתכלית.
מה שגנץ לא העז באמת לעשות כשעמד לרשותו בכנסת הקודמת רוב של 10 ח״כים הוא מנסה להוציא לפועל עם רוב של 4 בלבד.
אם נניח לרגע בצד את הפרת ההבטחות הבוטה שלו, של יעלון ושל לפיד לא להישען על המשותפת, סיכויי הצלחתו אינם משופרים. הוא תלוי כעת בהנדל והאוזר. התנגדות שלהם תחסל את האפשרות.
פחות משנה אחרי שנבחר לכנסת, הצמד הימני של כחול לבן ניצב על צומת דרכים אדומה. הוא יודע שאם יצביע נגד יסולק מהמפלגה ותמה הקריירה הפוליטית שלו, ואם יאפשר זאת – תמו העקרונות והאידיאולוגיה.
אפשר לנחש שיפעלו למסמס את ממשלת המיעוט בטרם יידרשו להכרעה שממנה אין חזרה. האוזר מתבצר בשתיקה לא אופיינית. אולי לקה בדלקת חריפה במיתרי הקול.
• מתוך הפייסבוק של עמית סגל