המהפך הפוליטי שעובר על אביגדור ליברמן בשנה האחרונה הוא אחת התעלומות הגדולות של הזירה הפוליטית בישראל. רבים מהעיתונאים ומהפוליטיקאים ניסו להבין את המוטיבציות למהפך הזה, שנראה מנוגד לחלוטין לכל תפיסת העולם ואף לנטיות הלב של ליברמן במהלך השנים.
בעיניי, הסיפור של ליברמן שהפך את עורו, מזכיר במידה רבה סיפור בעל מוטיבים דומים של דמות פוליטית אחרת – אריק שרון בזמן ההתנתקות.
כמו ליברמן, שמפנה עורף לבני בריתו הוותיקים – קואליציית הימין, אנשי ההתיישבות והחרדים, גם שרון הפנה עורף לכל מה שבנה, דחף והאמין בו כל חייו. בלב שבור ועיניים דומעות נאלצנו לצפות בשרון מחריב בכמה ימים את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, יישובים שדחף והיה שותף מלא להקמתם.
מה הניע את אריק שרון?
כאן, שלא כמו בסיפור של ליברמן, יש מעין קונצנזוס בנושא – “עומק העקירה כעומק החקירה”: החרב המשפטית שהונחה על צווארו ועל צוואר בני משפחתו היא שאילצה אותו, כפי הנראה, להניע את המהלך של העקירה.
איך שרון הצליח לשכנע את עצמו בצדקת דרכו, בצדקת העקירה? כפי הנראה, הוא לא הצליח.
גאולה כהן ע”ה סיפרה בראיון ל’ישראל היום’ כי על פי התרשמותה, שרון כאב מאד את המהלך: “אריק היה מסוכסך עם עצמו בעקבות מה שעשה. יום אחד, אחרי שהרס את גוש קטיף, הוא בא אלי הביתה. ראיתי את עיניו דלוחות מדמעות. שאלתי אותו: ‘אריק, אתה בוכה?’, ‘כן, גאולה’, הוא השיב. ‘על מה?’, והוא השיב: ‘יש לי חשבון עם אלוקים שהביא אותי לזה’.
“זה היה נוגע ללב מאוד. אני לא רופאה ולא אלוקים, אבל אני מתרשמת שהלב שלו הכריע את הראש שלו. שניהם היו מסוכסכים. השבץ המוחי שממנו כבר לא קם היה חלק מהעניין”.
•
וליברמן? האם, כמו שרון בזמנו, הוא מאוים על ידי מערכות המשפט ואכיפת החוק? ייתכן שכן ויש רבים הסבורים כך.
באופן אישי, קשה לי לקבל את זה: ליברמן היה נתון שנים תחת חקירות ולא חתך שמאלה.
טענה נוספת הנשמעת על ידי רבים היא כי ליברמן מונע משנאה ותיעוב עמוק לנתניהו. גם זו אינה טענה מספקת: האם בשנה/ שנתיים האחרונות הוא גידל לפתע שנאה תהומית שלא הייתה שם קודם? בשל מה?
ההסבר טמון, לדעתי, דווקא במה שמבדיל בין אביגדור ליברמן לאריק שרון: שרון היה איש של עשייה בפועל, בולדוזר שלא עוצר באדום. הוא היה האדם המושלם במרכאות כפולות ומכופלות לביצוע הגירוש כיוון שידע לבצע היטב את החלטותיו.
בשונה ממנו, ליברמן הוא בעיקר אדם של דיבורים והצהרות. אחת הטענות העיקריות של מבקריו היא שהוא לא מימש אף הצהרה או הבטחה פוליטית במהלך השנים.
כאן, לדעתי, טמון המפתח להבנת השינוי של ליברמן: מדובר באדם שבמשך שנים נשא את עיניו לתפקיד שר הביטחון. לאחר שהצליח להגיע לתפקיד הנכסף, הוא לא יכול היה להסתתר יותר מאחורי הצהרות מנופחות ונדרש ליישם את מה שהבטיח בעבר.
אך מכיוון שהוא אינו איש של עשיה בפועל, הוא נכשל בביצוע מדיניותו ונאלץ להתפטר כדי לשמור על כבודו ותדמיתו.
מדובר פה בחלום ושברו, לא פחות: האיש הבין שאין דרך חזרה. הוא קיבל הזדמנות להוכיח את התדמית שיצר לעצמו במשך השנים, ונכשל. בנוסף, הוא הבין, כנראה, שאין לו יכולת לעמוד מאחורי הצהרותיו ומצא את עצמו מול שוקת שבורה. על מנת לשרוד פוליטית, ליברמן הבין שהוא חייב לעשות שינוי מהיר וקיצוני, משהו בסגנון ג’אנק פוד פוליטי, כמו שנאת הדת והחרדים (קל להכין, מפתה לאכול ואת הנזק קשה לתקן) ומכאן הדרך למהפך העצוב הייתה קצרה, מהירה וכואבת.
(הערת ביניים: המערכת הפוליטית מלאה באנשים ששייכים לימין אך מכיוון שנפגעו בדרך זו או אחרת, הם חותכים שמאלה. עיין ערך יועז הנדל, צבי האוזר, בוגי יעלון. התופעה של שינוי אידיאולוגי בעקבות אגו פגוע היא די נפוצה במחוזות הימין הישראלי. ייתכן שהגיע הזמן להתבגר).
•
איך אביגדור ליברמן חי עם המהפך הקיצוני הזה? מה הוא מספר לעצמו בכדי להצדיק את הקמפיין האיום כנגד החרדים? בחיי שזה נשגב מבינתי.
לפני כעשרים שנה התארח ליברמן בכנס בכפר חב”ד. כשהוא חבוש כיפה, סיפר לקהל על חווית ילדות משמעותית עבורו: “כשהייתי ילד והייתי נוסע עם הורי בתחבורה הציבורית, הורי תמיד הקפידו לדבר באידיש, ואני זוכר כילד, איך הייתי מרגיש לא נוח כשכל הגויים באוטובוס מלא אנשים, היו מסתובבים כלפי הורי והיו מתפלאים: מה פתאום היהודים האלה מדברים אידיש?
“ואני הייתי מושך לאבא שלי בשרוול ואבי היה מסתכל עלי ושואל בכל רם: ‘ואס וילסטו אינגלע? דו ביסט א ייד!’ (מה אתה רוצה ילד? אתה יהודי!) אני אזכור את זה לכל החיים: כך למדתי להיות יהודי, להיות גאה בזה שאני יהודי”.
אביגדור ליברמן נלחם על חייו הפוליטיים, על כבודו ותדמיתו, מתוך אגו פגוע ועלבון צורב. לשם כך הוא מוכן להבעיר את אש השנאה והתיעוב כלפי בני עמו ואינו נותן דעתו על האדמה החרוכה שתישאר אחריו.
מר ליברמן, איך שכחת? דו ביסט א ייד!