במסגרת בוררות בבתי הדין הרבים הפרוסים ברחבי הארץ, מתנהלים אין-ספור דיונים לפתרון סכסוכים בין צדדים ניצים. אך אליה וקוץ בה, היה וצד אינו מקיים את פסק הבוררות – לאו צייתא דדיינא – יש צורך לאכוף את פסק הבוררות במסגרת דין המדינה.
ננסה – בסדרת מאמרים קצרה – להאיר כמה צדדים ביחס לבוררות בהליך האזרחי, נוכח הצורך, לעיתים, לאכוף את פסק הבררות במסגרת בית המשפט וההוצאה לפועל, תחת דין המדינה בהליך אזרחי.
במסגרת זו, ננסה להציף נקודה אשר מעטים ערים לה – ובכלל זה דיינים, באי כוח הצדדים, ומתדיינים כאחד.
לפני למעלה מ-15 שנה, פנתה אליי ישיבה שזכתה בבית דין בהליך בוררות כנגד ישיבה אחרת, לפינויה של זו ממבנה שהיה מושכר לה על ידי הישיבה הזוכה, במסגרת שכירות מוגנת. מה שמכונה ״דייר מוגן״.
הישיבה – זו שהפסידה – סירבה לפנות את המושכר, והזוכה ביקשה לממש את פסק הבוררות ולהוציאה מן המושכר.
מיד כשפנו אליי, הבנתי כי בפניי ניצבת בעיה משפטית – שאפרטה בהמשך – אך סבור הייתי שבנסיבות העניין בעיה זו לא תתקיים.
פשוט זמן את ראש הישיבה
פניתי לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסק בוררות ונעניתי בבקשה לביטולו – ההליכים ודרך הפעולה הנדרשים יפורטו במאמר נפרד, בטענה – כפי שהבאתי לעיל לה הייתי ער כבעיה, כי דיירות מוגנת אינה ברת בוררות כלל ולפיכך הבוררות ופסק הבוררות בטלים מעיקרא (טענה הנקראת בשפה המשפטית – טענת ״Void״).
מאחר שהבנתי כי הטענה המשפטית נכונה, חיפשתי עצה מ״מומחים למגזר״ ואכן קיבלתי עצה מצוינת. זמן את ראש הישיבה להעיד בבית המשפט, כמי שנתן את התצהיר מטעם הישיבה המפסידה, ותשאל אותו רק שאלה אחת:
״האם אתה כופר בסמכותו של בית דין, הדן במסגרת דין תורה, לדון בסכסוך שעניינו דיירות מוגנת”?
“ככל שהתשובה תהיה כן”, הסבירו לי המומחים, זה מספיק לנו, ומכאן והלאה אנחנו נסגור את העניין”.
אכן כך עשיתי, ראש הישיבה עלה על דוכן העדים, שאלתי אותו את האמור והתשובה הייתה:
“כן! אני כופר בסמכותו של בית דין לדון במסגרת דין תורה בסוגיה שעניינה דיירות מוגנת“.
שאלתי שוב, על מנת לוודא כי הדבר ייכתב במדויק בפרוטוקול:
“הרב רוצה לומר לי, כי יכול וסכסוך מסוים אינו יכול להיות נדון במסגרת דין תורה?!״
והתשובה הייתה:
״כן״.
פסק הבוררות בוטל וחיכיתי לשמוע מלקחותיי מה נעשה וכיצד פתרו את העניין.
במאה שערים כמו במאה שערים
משוכנע הייתי, כי ברחובה של מאה שערים – שם מקום הצדדים – יפתרו את העניין בדרכים בהן נפתרים עניינים כגון דא במאה שערים.
לאחר זמן מה התברר לי, כי לא נעשה מאומה והישיבה המפסידה נשארה בנכס המוגן ולמרות הכפירה בסמכותו של בית הדין הדן בסוגיה על פי דין תורה, על אף שניסו, לא הצליחה הישיבה הזוכה לעשות מאומה.
מאז, נתקלתי במקרים רבים בהם צד אץ רץ לו לבית המשפט לאחר שהפסיד בבוררות על פי דין תורה, על מנת לנסות לבטל את הפסק בטענות מטענות שונות.
במאמר זה נתמקד באותן הנקודות/עילות שאינן ברות בוררות במסגרת הדין האזרחי, ולפיכך, ככל שצד מבקש לפסול את תוצאת הבוררות – נוכח הטענה כי הנושא אינו בר בוררות – יצלח.
כמובן, כי יתכן שצדדים יפנו לבוררות והבוררים ידונו בסוגיה, יוציאו פסק בוררות, והצדדים יקיימו את הפסק מבלי שיזדקק הזוכה להליך ביצוע אזרחי על פי דין המדינה על מנת לאוכפו, אך לא בכך סגי במאמר זה.
מה בר בוררות ומה לא?
ככלל, הנושאים שאינם ברי בוררות, הינם נושאים בהם המדובר בחקיקת מגן. מאחר שאין חובת פרוצדורה במסגרתה של בוררות, כפי שנרחיב במאמר עתידי, הרי הדין האזרחי קבע כי ייתכן שזכויותיו של צד ייפגעו מהעדרם של כללי משחק ברורים/פרוצדורה, לפיכך הוחרגו אלו מאפשרות של התדיינות במסגרתה של בוררות.
כמו כן, ואולי חשוב מכך, מאחר שהבורר אינו כפוף לדין המהותי – האזרחי – הרי שחוק הבוררות סייג את האפשרות לדון במסגרתה של בוררות, בנושאים בהם המחוקק מעוניין כי הדיון יהיה על פי חוק נתון.
כמו כן, אין תוצאת הבוררות חלה אלא על המתדיינים בה. לפיכך, גם לעניין זה בחר המחוקק כי נושאים מסוימים להם השפעה על צדדים שלישיים, לא יהיו נדונים במסגרתה של בוררות.
לא נפרט את כל הנושאים אשר אינם ברי בוררות על פי חוק הבוררות, אלא את אותם מרכזיים הנדונים מעת לעת בפני בתי הדין.
כפי שהובא בסיפור דלעיל – אין שכירות (דיירות) מוגנת ברת בוררות.
באשר למערכת יחסי עבודה, קובעים החוק והפסיקה – כי השאלות בדבר מעמדו של עובד – האם הינו שכיר/עובד אם לאו, כמו גם שאלת פיטוריו, אינן ברי בוררות. אולם, משנקבע מעמדו – כשכיר – ניתן לדון בבוררות בזכויות המגיעות לו, כגון – שכרו, פדיון ימי חופשה, הבראה, ימי מחלה, תקופת ההודעה המוקדמת על פיטוריו והנגזר ממנה וכיוצ״ב.
היינו – כימות זכויותיו, לאחר שנקבע מעמדו כעובד שלא במסגרת בוררות, ניתן להכרעה במסגרת בוררות. נוסף על האמור, זכויותיו הסוציאליות של העובד וכימותן, אינם ברי בוררות וכן פיצויי הלנת שכר.
ומה באשר לשאלת מעמדו האישי של האדם?
נושא הנדון תדיר בפני בתי הדין, הינו סוגיות הקשורות לבעלות במקרקעין. מאחר ולהכרעה בסוגיה של בעלות במקרקעין השפעה על צדדים שלישיים, היו שטענו כי סוגיה זו אינה ברת בוררות. ואולם, בית המשפט העליון פסק, כי סוגיה זו הינה ברת בוררות, אך צד שלישי אשר לא היה צד לבוררות, יוכל לעולם לתקוף את תוצאת הבוררות, להבדיל מהצדדים לה.
תוצאת הבוררות – לאחר שעברה את אישור בית המשפט (על כך נרחיב בעז״ה במאמר נפרד) – אכיפה אף בפני רשויות הרישום. כך למשל, פסק בוררות שאושר – כמוהו כפסק דין של בית המשפט ויאפשר רישום בטאבו ו/או במנהל מקרקעי ישראל, של הזכויות כפי שנקבעו בבוררות.
אשר לסוגיות בדבר מעמדו האישי של אדם – הקביעה האם זוג נשוי או גרוש, האם מאן דהוא הינו/ה בנו/תו של פלוני או אלמוני, וכן צו ירושה וצו קיום צוואה, אינם ברי בוררות. שיעור מזונות – הינו בר בוררות.
פירוקה של חברה – באופן רשמי אשר יביא לסגירתה הפורמאלית ברשם החברות – אף הוא אינו בר בוררות. לעומתו של האיסור בדבר פירוקה של חברה במסגרתה של בוררות, הרי פירוקה של שותפות – אף רשומה – הינו בר בוררות ואפשרי במסגרתה.
לסיכום – אין אני בא לטעון כי אין זה ראוי, או שאין צורך, להתדיין על פי דין תורה בסוגיות כגון דא, שכן קטונתי, אלא – שעה שיש צורך לאכוף את דין התורה באמצעות דין המדינה, הרי שדין המדינה לעניין בוררות אינו מאפשר לעשות כן בסוגיות מסוימות, שכן הבוררות בטלה מעיקרא.
יודגש, כי האמור נכון בין אם המדובר בבוררות שנדונה על פי דין תורה, בין על פי מיטב הבנת הבורר, או דין המדינה.
ראוי להיות ערים לסוגיה זו, לבחון היטב ולשאול שאלת רב, האם ניתן לפנות בסוגיה ספציפית לבית המשפט האזרחי טרם הפניה לבוררות ולחלופין, להעלות את הסוגיה בפני בית הדין הדן, טרם חתימת שטר הבוררין.
• כותב המאמר – עורך הדין צבי (ציקי) וולפסון – הינו מייסד ושותף מנהל של משרד עורכי הדין וולפסון ויינשטיין ושות׳, והוא מופיע תדיר בבתי דין ובבוררויות הקשורות בסוגיות עסקיות מסחריות. www.ww-law.co.il