אחר הצהריים של כ”ב בסיון תשנ”ב, 23 ביוני 1992, נשלחנו חברי משה כהן ואני להכין את אולם האירועים של תלמוד תורה ‘המסורה’ בירושלים לקראת בואם של מנהיגי ופעילי מפלגת יהדות התורה לחזות בתוצאות המדגם ולחגוג, שוב, את נצחון יצחק שמיר והליכוד, השותפים הטבעיים ואת הישגי מפלגתם.
כבר כתבתי את הסיפור הזה מאה פעם כי הוא טראומטי. אני זוכר שגררנו מכשירי רדיו וטלויזיה מאיזה חור, הבאנו שתיה ושולחנות, דובר אפילו עם קלידן שיהיה מוכן. הסוף ידוע. בערך בתשע בערב צלצלו מהמשרד של גפני והודיעו שאפשר לקפל. לא הולכת להיות חגיגה גדולה.
בעשר ועשרה כבר הכריז המנצח, ראש הממשלה הנבחר יצחק רבין: אני אקבע ואני אנווט. קיפלנו בעצב והלכנו הביתה בראש מורד כדי לשמוע את צהלת השמחה האדירה של השמאל שאחרי 15 שנה חזר לעניינים. בפעם הראשונה מאז מהפך 77 חזרה מפלגת העבודה להוביל ולשלוט בלעדית ולא במסגרת פשרת אחדות ואנשים באמת קפצו לבריכת ככר מלכי ישראל.
בלילה ההוא טעה השמאל בפעם הראשונה, טעות תפיסתית שעתידה ללוות אותו גם ב-27 השנים הבאות: הוא פירש את הנצחון כתהליך טבעי של תיקון ה”תאונה” שאירעה ב-77 ושינתה את פני ההנהגה לכ-15 שנה. בתפיסה השמאלנית, תקלה קוסמית כלשהי, אולי נפטון שהיה בנסיגה זמן רב מידי, אולי ליקוי חמה פתאומי, הביאה לבגין את הנצחון ב-77, אבל זוהי תקלה זמנית שתטופל ומייד נשוב למצב טבעי ונורמלי שבו השמאל שולט ומוביל והימין זועק מהאופוזיציה.
ב-81 נקרתה הזדמנות ראשונה על דרכו של השמאל לתקן את התוצאה, זה כמעט קרה, אבל צמד הנאומים של דודו טופז ומנחם בגין שכפל את המהפך לקדנציה נוספת שגם לאחריה, למרות אירועי לבנון הקשים השיג השמאל רק תיקו גושי שהביא להקמת ממשלת אחדות, שלאחריה התקיימו בחירות ב-88 שהסתיימו בנצחון זעום של הימין ובטעות קשה של יצחק שמיר שהעדיף ממשלת אחדות בראשותו על פני ממשלת ימין צרה, מה שהביא בסופו של דבר לתרגיל המסריח ולנצחון השמאל ב-92.
ואז התבססה השגעת. השגעת כוללת בעצם סעיף אחד: נצחון הימין והפקעת השלטון מידי שבט המייסדים הוא דבר בלתי מתקבל על הדעת. בגלל ליקויים חמורים בשיטה הדמוקרטית שלא נבחנה עד הסוף, תוצאה כזאת מתרחשת לעיתים, אבל אלו תאונות שאסור שיתרחשו וצריך לעשות הכל כדי לחזור למצב הטבעי והנורמלי לפיו השמאל שולט כפי שהיה מאז ומעולם.
בשעה שהשגעת הזו הלכה והתקבעה כשהיא מקבלת חיזוקים מספריים מנצחון העבודה החד-פעמי בבחירות, הלכו המספרים, בשקט בשקט אל הכיוון השני כמובן. היתרון המספרי של מצביעי הימין הטבעיים (לאומיים, דתיים, חרדים, מזרחיים ואחרים) הלך וגדל, אבל בצד השמאלי איש לא השגיח בו. שם היו הכל משוכנעים ברוב הטבעי וההיסטורי ואפילו על תיקו פוליטי איש לא רצה לחשוב.
ואז הגיע הרצח הנורא והימים הנוראים. ולאחריהם הנצחון הלא יאומן שלולא הרצח היה גדול עוד הרבה יותר, כמובן. וגם אז איש בשמאל לא ניסה אפילו להבין שהמערכה הזו מוכרעת בחדרי לידה, ובמקום זה השקיע השמאל את כל שלוש שנות קדנציית נתניהו הראשונה בתפיסת ראש למראה גודל התאונה ובנסיונות למנוע אותה שוב באמצעות ארטילריה של בוז וזלזול ודה לגיטימציה – וזה הצליח.
ב-99 ניצח בבחירות אישיות אהוד ברק, עיוות היסטורי שתוקן במהרה כעבור שנתיים בלבד, בבחירות מיוחדות שנערכו ב2001 בהן ניצח מנהיג הליכוד החדש אריאל שרון בבחירות אישיות וברוב עצום.
הרוב הימני היה עכשיו לעובדה די מוצקה, אבל אז הגיעו שבע שנות ההונאה הגדולה, במהלכן נטלו אריאל שרון וחבורת מנהיגים ימניים שלימים יתברר כי אינם חלק מ”הימין הטבעי” את הימין ואת האמון שקיבלו ממצביעי הימין והובילו אותו שמאלה, בתחילה באמצעות תכנית ההתנתקות והחלטות על נסיגות ובהמשך באמצעות מסגרת פוליטית, קדימה, שטרפה את הקלפים ולרגע בלבלה באופן מלאכותי את ההבחנה בין שמאל וימין, אבל אז הגיעו בחירות 2009 בהן ניצח גוש הימין בראשות נתניהו ניצחון מובהק.
אבל השמאל המבולבל עדיין חשב שמדובר בתאונה. יש רוב מנדטים לקדימה! אוף! שוב התאונה הזאת. מבחינתו זו לא היתה מגמה אלא תאונה. 7 שנות הונאת שרון וקדימה הצליחו שוב לבלבל מעט ועוד לא אבדה התקוה.
והנה 2013. רוב מוצק לגוש הימין כאשר יש עתיד החדשה והמצליחה של יאיר לפיד מצליחה למצב את עצמה כמפלגת מרכז שאינה ימין מובהק ואינה שמאל מובהק. והשמאל – ממשיך להאמין בתיאוריית התאונה, אבל מתחיל לגלות סימני לחץ. רוב איתן כזה כבר מתחיל להיראות כמו משהו עובדתי, שלא הולך להיעלם.
ואז נולד הטירוף.
הוא התחיל לקראת הבחירות של 2015 עם תופעות כמו V15, עניין מכוער מאין כמותו שהיה מעורב בו כסף אינטרסנטי זר ואולי גם ממשלות, עם מתקפות אישיות על נתניהו והפיכתו לאם כל אסונותיה של המדינה, עם גיוס כללי של רוב אנשי התקשורת למאמץ המרוכז להביא לנצחון – ובום. 17.3.15 נצחון של גוש הימין והקמת ממשלה – צרה אמנם, אבל איתנה ויציבה.
ובחוץ כבר נושבת רוח הבלהות במלוא עוצמתה. מדינה, שכמעט לראשונה בחייה מגיעה לסוג של מנוחה ונחלה עם מיעוט נפגעים ממלחמות ופיגועים ועם כלכלה יציבה ועם פריחה מדעית ותרבותית – מוצאת את עצמה קורבן לטירוף פוליטי שאין לו סיבה אמיתית, זולת הרצון להשיב את גזילת השלטון – שחובר לאינטרסנטים עכשוויים, לשונאים ולבעלי עניין.
השחקנים מתחלפים, הפאזל משתנה, מפלגות מוקמות ומתאחדות, המרכז של אתמול הוא השמאל של היום והטירוף נמשך ללא הרף. מסע מוגזם, חסר פרופורציות על ראשו של נתניהו, ומהנקודה הזו כבר מסירים את הכפפות ולעזאזל שרידי הדמוקרטיה. הוא משסע את העם. הוא אסון דיפלומטי. הוא הורס את החברה הישראלית. הוא גנב. אשתו מנהלת אותו. הם נהנתנים.
לא הולך? הוא שיחד. בום. כתב אישום. הנה! הנה! יש כתב אישום! איך הוא יכול לנהל מדינה עם כתבי אישום? הוא מרסק את שלטון החוק. בחירות. עוד בחירות. עוד בחירות.
וזה לא על נתניהו. נתניהו הוא רק סמל. המסע של 2020 הוא אותו המסע של 14 מערכות הבחירות שקדמו לו. מבחינת השמאל, הוא נועד כדי להשיב את הגזילה ההיא, מ-77. לתקן את התאונה, את העיוות.
ומישהו צריך כבר ללכת לשם ולהפיל אסימון ענק ולצעוק בקול גדול: לא חברים. זאת לא היתה תאונה. זה רוב. כך נראה רוב. רוב פירושו: יותר הרבה. מספרית. ולימין יש כבר אלף שנה בערך – רוב. מה יש לימין? יפה. רוב. יכול להיות תיאורטית שמפלגה שמזוהה עם הימין תלך עם השמאל? יכול להיות. זה לא משנה כלום. לימין יש רוב.
יכול להיות שבקונסטלציה פוליטית מסויימת ימצא עצמו מנהיג שמאל בראשות הממשלה? יכול להיות. ועדיין לימין יש רוב. חוץ מישראל ביתנו הנוכחית והרשימה המשותפת, שתי רשימות שהגדרתן במונחי ימין-שמאל אינה ידועה – לרוב המפלגות שמשחקות כיום במגרש הפוליטי ישנה הגדרה כזו. דווקא בבחירות אלה זה יותר מובהק מאי פעם. הצד הזה והצד הזה.
ובחלוקה הזו (שתוכלו לצקת לתוכה איזה תוכן שתרצו: מדיני, בטחוני, כלכלי, דתי) יש רוב מוצק, מוחלט, חזק לימין.
אני מאמין שהחלוקה הזו תימשך ותישמר עוד שנים רבות בארץ (עם רוב מוחלט לימין). גם אם מישהו חושב אחרת ומאמין שאפשר יהיה פעם לערבב מחדש את היורה הישראלית ולנסח חלוקה מחודשת – כדי שזה יקרה צריך יהיה קודם כל צד המיעוט להבין ולהפנים ולהודות שכן. הימין מנצח כי יש לו יותר מצביעים. זאת לא תאונה.
אלה תוצאות האמת.
• מתוך הפייסבוק של קובי אריאלי. נכתב שבוע לפני הבחירות