העיתונאי נחום ברנע, הפרשן הבכיר של עיתון ‘ידיעות אחרונות’, לא אוהב את הפעילות של חסידי חב”ד וברסלב בשטחי הכינוס של חיילי צה”ל, ליד רצועת עזה.
עמיתי מנשה רז שדרן רשות השידור בעבר העביר לי את הקטע הבא.
לוחם שיצא מסעג׳ייה סיפר לי את הסיפור הבא:
“בימי ההמתנה דיברנו הרבה על המבצע ככל שעברו הימים, העמיקה אצלנו ההבנה שזאת מלחמה על הבית, פשוטו כמשמעו. לא היה צורך בשום הסברים.
בכל זאת היה מי שהסביר. לפני הכניסה לסג׳עייה אספו אותנו כדי להאזין לדבריו של קצין בכיר. הקצין היה אביחי רונצקי מאיתמר, לשעבר הרב הראשי לצה״ל. הוא נאם נאום משיחסטי, חוצב להבות, בשפה שלי ולרבים מחבריי נשמעה זרה ולא מובנת. הוא העלה על נס את צבא השם, צבא שחבריי ואני לא ידענו שאנחנו משרתים בו.
מלחמה אתה יודע, זה זוועה. חברים נהרגים ונפצעים, ואתה מפחד. אתה מסתכל כל הזמן לצדדים, לוודא שהכל בגוף שלך במקום.
כשהוציאו אותנו, רצינו רק לאכול, להתקלח, לישון ולהתקשר הביתה, לאבא ואמא. הגענו סמוך לקיבוץ נחל עוז. ואז כינסו אותנו. אתה יודע איך זה בצבא-כשאומרים להתכנס, מתכנסים. חיכתה לנו חבורה של ברסלבים ששרו ׳משיח משיח׳, רקדו וקיפצו.
נוצר סביבם מעגל, וחבורה של לוחמים רקדה יחד איתם באקסטזה. עמדתי בצד, עם לוחמים אחרים. לא ידענו איך אוכלים את זה. בעיקר רצינו לאכול.
אלא שאז הברסלבים השתתקו, ואחד חרדי, לבוש שחורים, עם זקן ופאות, הרביץ בנו דברי תורה״.
אני יכול להעיד שבמסעותיי הליליים לעוטף עזה פגשתי את הניידת של הנח-נח-נחמנים ואת הניידת המתחרה של החב״דניקים. המשטרה הצבאית חוסמת כלי רכב של מי שאיננו תושב המקום, אבל הם עוברים, איכשהוא.
ועוברים גם מטיפי דת למיניהם, ברשות ולא ברשות, בסמכות ולא בסמכות.
אני מניח שחיילים דתיים, לפחות חלק מהם, מוצאים עניין, אולי גם עידוד, בפעילות המיסיונרית הזאת. אחרים מתקוממים. צה״ל הוא צבא ההגנה לישראל, הם אומרים, לא צבא השם, והם צודקים.
בצד סוגיות אחרות, גורליות יותר, צה״ל יצטרך לטפל ביום שאחרי גם במטרד הזה.