1.
באולם הענקי היו מאות שולחנות ערוכים, עם אלפי מקומות, אבל הסדרן הפנה אותי היישר אל הפינה. מאחורי שורת עציצים סינתטיים הסתתר שולחן קטן אחד שיועד לגברים באירוע: הרב משה קוטלרסקי שאחראי על מערך השלוחים בעולם, שלושה מאנשי משרדו, שני אנשי רפואה ועבדכם הנאמן.
ברוכים הבאים לכינוס השלוחות העולמי של חב”ד: שלושת אלפים נשים, ושבעה גברים.
אח, איזו זכות להיות כאן. ואיזה מזל שמצאתי תירוץ טוב. הערב אני על תקן הצלם לכתבה של אשתי. יצאתי בזול. יותר קל מלהיות מלצר או שוטף 3,000 הצלחות אחרי האירוע.
2.
במבואה בחוץ, עשרות בייביסיטריות צעירות שומרות על המון שלוחים שנולדו השנה וישנים עכשיו בעגלה, ובפנים תזמורת נשים מנגנת ניגוני חב”ד עתיקים. בכל שנה יש נואמת מרכזית בכינוס, מי שנבחרה הפעם היא נחמה דינה פרוינדליך, שליחת חב”ד לבייג’ינג שבסין.
“רובכן בטח לא רוצות שאשב בשולחן שלכן”, היא פותחת בהומור. כל הנשים באולם צוחקות, ואז היא עוברת לתאר את ההתמודדויות בשליחות שלה ושל משפחתה בסין ב-19 השנים האחרונות בכלל, ובחודש הקורונה האחרון בפרט.
רק לפני כמה ימים היא יצאה מסין, אבל בעלה, הרב שמעון פרוינדליך, עדיין שם. למה? כי יש יהודים שצריכים אותו שם, היא אומרת בפשטות.
בשלב מסוים של הנאום, היא מספרת על אוהד, ישראלי שעבד תקופה קצרה במסעדה של בית חב”ד ואז התגלגל לעיר מרוחקת במזרח, שהקשר הקצר שלהם איתו הוביל להצלת נפש בישראל (סיפור ארוך, מפותל ומאוד מרגש שאולי עוד יסופר בטור נפרד). בשיא של הסיפור, המתרגמת שתרגמה את כל הערב סימולטנית, מאנגלית לעברית, השתנקה מהתרגשות. בהתחלה שמעתי באוזניות איך קולה נסדק, אבל אז היא ממש התחילה לבכות.
3.
ומהמזרח לאירופה. על המסך מוקרנים נופיה של ונציה, ואני מתכונן לעוד סרטון חביב על ליל סדר גדול או על מבצע חנוכה מרשים. לא ידעתי שעוד מעט יגיע אחד מסיפורי הקירוב הנפלאים ביותר ששמעתי. דווקא בגלל פשטותו ובגלל שאין בו ניסים וקולות וברקים.
“ונציה היא עיר יפה, כולם יודעים זאת”, מספרת שחר בנין, השליחה שם, “למרות שיש כל כך הרבה אנשים שעוברים פה, בין אם לשבת שלמה או אפילו רק לאכול משהו או כדי להתפלל במניין, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להתחבר לכל אדם. כל אחד הוא עולם ומלואו”.
ואז היא מספרת באנגלית את הסיפור הבא: “יום כיפור אחד, זה היה ממש לפני תפילת נעילה, חלפתי על פני בית חב”ד שלנו, וראיתי את חיוכו של הרבי בתמונה הגדולה בחזית הבניין, עם הכיתוב ‘אף יהודי לא יישאר בגלות’. בעודי חולפת שם במהירות בדרך לבית הכנסת, שמתי לב שמישהו מסתובב בתוך הבית-חב”ד. העפתי מבט פנימה ואני רואה להפתעתי אישה צעירה, בתחילת שנות העשרים לחייה, יושבת ליד המחשב”.
וכאן רואים על המסך צעירה ישראלית, קסם שמה, שמספרת את הסיפור מהזווית שלה: “פתחתי את הדלת של בית חב”ד והרגשתי מאוד בנוח. הדלקתי את האור, שאלתי אם יש פה מישהו, ואף אחד לא היה שם. אז הדלקתי מוזיקה והתחלתי לעבור במחשב על המיילים שלי. פתאום נכנסת מישהי ומדברת איתי באנגלית”.
ושוב המצלמה חוזרת לבנין: “פתחתי את הדלת, כאילו זה יום רגיל, ואמרתי לה: ברוכה הבאה לבית חב”ד ונציה. הצגתי את עצמי, והגברת הצעירה והנחמדה הרימה את פניה וחייכה. אמרתי לה: תשמעי, בעוד זמן קצר אני מכינה ארוחה גדולה לכל האורחים שלנו, למה שלא תצטרפי אלינו? והיא ענתה: בשמחה, למה לא. היא קמה והלכה להביא את התרמיל הענקי שלה.
“ואז, כשיצאנו אמרתי לה, באגביות: אה, את יודעת מה? אני צריכה ללכת לבית כנסת, ממש זריז, רק כדי להתפלל, ואז נלך כולנו לארוחה. מה דעתך? והיא ענתה: מצוין, למה לא. ופתאום, כאילו חושבת לעצמה בקול, המטיילת הזאת אומרת לי: רגע, ארוחה? בית כנסת? מה קורה? יש משהו מיוחד היום? איזה יום היום?
“זה היה לפני עשר שנים אבל אני עדיין זוכרת את הרגע ההוא. ידעתי שלא משנה מה אבחר לומר, כשהיא תבין את חשיבות היום והמצב, סביר להניח שיהיה לה עצוב. אבל חמור מזה, חששתי שהיא תתבייש”.
4.
מזל שבקטע הזה של הערב התרגום נמצא בכתוביות שבגוף הסרט ולא סימולטנית באוזניות כמו בזמן הנאומים. המתורגמנית בטח הייתה מתפרקת פה (כמוני). כמה אכפתיות, כמה רגישות כלפי יהודי אחר. גם אם הרגע פגשת בו לראשונה, גם אם הוא מחלל יום כיפור, גם אם הוא עושה את זה באמצעות המחשב שלך. אם מישהו היה נכנס לג’ימייל שלו במחשב שלי כמה דקות לפני תפילת נעילה, אני לא יודע מה הייתי עושה.
דבר אחד ברור: לא הייתי מתחיל לחשב חשבונות איך אני לא מעליב אותו.
נו, אבל מה השליחה שחר תגיד לקסם? איך היא תיחלץ מהמצב העדין בלי לפגוע בה בעיצומו של היום הקדוש?
“באותה שנייה” ממשיכה שחר, “הבנתי שכל עוד היא תראה שאני כנה, ושהדברים באמת מגיעים מהלב שלי, זה ירכך קצת את המבוכה. אז עניתי לה: איזה יום היום? בדיוק היום המושלם לפגישה בינינו”.
מחיאות כפיים נשמעות באולם. איזו תשובה נהדרת. “חשבתי לעצמי באותו רגע: תפילת נעילה זה כשהשער ננעל. אני לא מתכוונת להשאיר אותה בחוץ, נהיה ביחד”.
ושוב קסם מדברת: “אני זוכרת עד היום את הנוכחות הנעימה של שחר שליוותה אותי. ואז היא אמרה: תקשיבי, קסם, זה הרגע האחרון של תפילת נעילה. אם את מתפללת את התפילה הזאת, זה כאילו התפללת את כל התפילות כל החיים שלך. זה גרם לי להבין שזה הדבר. זה היה הרגע שהנשמה שלי התעוררה ופשוט פרץ ממני בכי שאני לא יכולה להסביר. מין חיבור שהוא כל כך מלמעלה: השליחה המדויקת, ברגע המדויק, עם המילים המדויקות. זה יצר אצלי משולש של אהבה שפשוט נבנה והתחבר ומוביל אותי עד היום”.
טוב, אתם כבר יכולים להבין מסגנון דבריה של קסם שהיום היא כבר יודעת מה זה יום כיפור. אבל זה הרבה יותר: היום היא בעצמה שליחת חב”ד.
“כשאנחנו באות במגע עם חברה, שכנה, מישהי בעבודה”, מסכמת השליחה מוונציה, “יש לנו הזדמנות לאהוב את האחר, להראות שאכפת לך, לעשות משהו טוב. אנחנו פוגשים בחיים כל כך הרבה אנשים אבל אנחנו צריכים לתת לכל אחד ואחת את החוויה האישית. זאת חובה שמוטלת עלינו”.
5.
המנחה מזמינה אל הבמה את הרב משה קוטלרסקי. הוא מודה לאלפי הנשים שהגיעו לכינוס וגם לאלפי הבעלים ששומרים על הילדים בבית, ואז מספר סיפור שהתרחש בתחילת שנות השישים.
הרב יוסף וינברג, מחשובי חסידי חב”ד, קיבל שיחת טלפון מיהודי באוקלהומה עם שאלה דחופה לרבי מלובביץ’. וינברג ניגש למשרדו של הרבי בבניין ה-770 כדי למסור במזכירות את הפתק עם השאלה. השעה הייתה מאוחרת. הרב חדקוב, המזכיר, כבר נכנס לחדרו של הרבי עם כל המכתבים והפניות שהגיעו במהלך היום כדי לקבל את תשובותיו.
מכיוון שמדובר היה בעניין דחוף, וינברג הכניס את הפתק עם השאלה למעטפה והניח אותה בסדק שבין הדלת והמשקוף. הוא חשב שהמזכיר ייצא ואז יראה את המכתב בדלת ויבין שזאת שאלה דחופה לרבי. אבל כשהדלת נפתחה, המכתב נפל ארצה. המזכיר לא שם לב, הרבי דווקא כן. הוא התכופף והרים את המכתב, וכמה דקות אחרי זה ענה את התשובה.
למחרת כתב הרב וינברג מכתב התנצלות לרבי על כך שגרם לו להתכופף לארץ ולהרים את המכתב. הרבי מלובביץ’ ענה לו במשפט אחד: “הלוא זה כל ענייני – להרים. במיוחד דברים שאחרים מתעלמים מהם…”.
הרב קוטלרסקי מחבר את המשפט הזה לתפקיד הגדול של דורנו – להרים כל יהודי בכל מקום בעולם, בפרט אם רוב העולם מתעלם ממנו.
הוא יורד מהבמה וחוזר אלינו, אל מאחורי העציצים. אני אומר לו יישר כוח על הנאום, אבל בראש שלי הוא עדיין מדבר, מעורר בי נקיפות מצפון.
האם לחב”ד יש מונופול על האכפתיות לגורלו של עם ישראל? למה בעצם? האם מי שלא נולד חב”דניק, לא יכול לאמץ בחייו ערכים כאלה? לא אמרתי לצאת לשליחות לסין. זה קצת מסובך עכשיו. אבל יש מקומות אחרים בעולם. ובעצם למה להרחיק לכת? יש מספיק מקומות בארץ. אפילו בעיר שלכם. בשכונה. אתם יודעים מה? עזבו. בבניין שלכם. במשרד שלכם. לא חייבים להיות ממש שליחי חב”ד, אבל חייבים לנסות לפחות לפתח קצת תודעה כזאת.
זה יכול להפוך את העולם הרבה יותר מהתוצאה בבחירות. זה מצע חשוב יותר ממצע של מפלגה. צריכים רק לעשות סוויץ’ במוח, בלב. לא חייבים לגור בשביל זה בוונציה.
6.
בין נאום מרגש אחד לסרט מרגש אחר, אני שואל את הרב קוטלרסקי על סערת התפילין בתל אביב ובכלל על כל ענייני ה”הדתה”. בעוד שליחים במקומות אחרים בעולם צריכים להתמודד עם אנטישמיות, התבוללות ושאר אתגרים, ישראל מספקת בעיות תוצרת בית, של יהודים נגד יהודים. הוא אומר שהוא בהחלט מוטרד. אני בטוח שהוא יגיד לי עכשיו שהוא דואג לפגיעה במעמדם של שליחי חב”ד וההסתה נגדם מכיוונם של ארגונים חילוניים קיצוניים. אבל לא.
“אני מוטרד בגלל ארץ ישראל”, הוא אומר, מזכיר לי שלא תוכנית המאה היא הערובה לביטחוננו. “הרבי דיבר על שלמות הארץ, שלמות העם ושלמות התורה. אם פוגעים בשלמות התורה, אם פחות ילדים ילמדו יהדות, פחות נערים יניחו תפילין, אם מסיתים כל היום בתקשורת נגד קיום המצוות – זה לא אומר רק פחות תורה, אלא גם פחות ביטחון.
“אנשים מדברים על תל-אביב, על מנדטים, על הסתה, ושוכחים את העיקר: מי שנאבק ככה בתורה לא פוגע רק בדתיים, או רק ביהדות, הוא פוגע בביטחון של ארץ ישראל”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’