מה לימדה אותי השבוע מרים פרץ

 יום שני, תשע בערב, רמת השרון. הערב הותר לפרסום כי שבעה חיילי צה”ל נהרגו היום, אבל מהחצר של משפחת סימן-טוב עולים מדי כמה דקות גלי צחוק רמים.

שתי נשים שעושות הליכה ברחוב מציצות פנימה בתימהון. מי בדיוק מתכנס בערב כזה למופע סטנד אפ? הן מגלות שעל הבמה ניצבת מרים פרץ. האישה ששכלה את בנה אוריאל בלבנון ואת בנה אלירז בעזה התעקשה לקיים את הערב הזה, גם בשיא הלחימה.

לפני כמה חודשים, כשקבענו שאראיין אותה בחוג בית ברמת השרון, לא ידענו מה יהיה העיתוי. לא יכולנו לדמיין שפרץ תגיע לאירוע מביקור משפחות שכולות ופצועים.

חשבתי שאנחנו כבר יודעים עליה הכול, אבל לאורך הערב התברר שהבחירה שלה בחיים מתחילה עוד הרבה לפני שפגשה את השכול.

האישה שהפכה לאחד מסמלי הישראליות בכלל עלתה ממרוקו בגיל עשר. שם לא למדה בשום בית ספר, וכאן במעברה עברה מסלול שיכול היה לגרום לה להתמרמר כל חייה על קיפוח. את הטרגדיה של קליטתה היא הופכת מול הקהל לקומדיה: “אבא היה מגיע בג’לביה שלו לאסיפת הורים ולא הבין מילה. כשאמרו ששמים אותי בכיתה מקצועית הוא חשב שזה טוב, כי יוצאים עם מקצוע, לא כמו מגמה עיונית. אבל החלטתי כבר בגיל צעיר להגיד למדינה תודה על כל מה שנתנה לי, ולא להסתכל על הקשיים והפערים”.

אחרי נישואיה עברה עם בעלה אליעזר ליישוב אופירה בחבל ימית, שם נולדו אוריאל ואלירז. “היינו שם המשפחה הדתית היחידה. בעלי ניסה לצרף למניין אפילו את נתן זהבי שהסתובב בבגד ים על החוף. כשפינו אותנו מימית היה קשה, אבל החלטתי דבר אחד: אני לא אגיד לילדים ‘הלכה לי המדינה’. אחרי רצח רבין שמעתי אנשים שאומרים את המשפט הנורא הזה. ידעתי שהמסר שלי לא יכול להיות שבר וכישלון”.

את המנגנון הזה בדיוק הפעילה אחרי נפילת אוריאל, וביתר שאת אחרי נפילת אלירז. בחירה בחיים בכל הכוח, עם המון הומור ומודעות.

פרץ יודעת להדגים, למשל, באיזה שלב בדיוק בנאומים שלה למען צה”ל בערבי התרמה יוקרתיים בקהילות היהודיות בארה”ב, האמריקאים שולפים מפית כדי לנגב דמעות התרגשות. הרמת שרונים, בתגובה, מנגבים דמעות של צחוק.

זו הסיבה בגללה הזעיקו אותה השבוע אל המשפחות השכולות הטריות.

בכניסה לביתו של בניה רובל ז”ל מחולון, למשל, היא ראתה את החברה של אחיו בוכה. “היא סיפרה לי שהיא ואחיו של בניה צריכים להתחתן בספטמבר, אבל עכשיו זה בטח יידחה. מיד נכנסתי לתוך הבית וחיפשתי את האח. עוד לפני שניגשתי לאימא השכולה, העמדתי את הזוג הזה ביחד מולי ואמרתי להם: אתם מתחתנים בעוד חודשיים, שמעתם אותי? ואתם גם מזמינים אותי לחתונה. אתם תקימו משפחה ותספרו לילדים שלכם על הדוד שלהם, ולא תפסיקו לחיות. להפך”.

 אם לתמצת ערב שלם ומשנת חיים שלמה למילה אחת, הרי שמרים פרץ אומרת לנו לדבר, כמה שיותר. בספר איוב נכתב הביטוי: “אדברה וירווח לי”. מול בשורות האיוב הפרטיות שלה היא החליטה שהיא תדבר ותדבר, כדי שירווח לה.

“בעלי זכרונו לברכה לא דיבר”, היא אומרת לקהל. “את הכול הוא שמר בפנים. הוא התאפק והדחיק הכול אחרי שאוריאל נפל. הקיף את עצמו בתמונות שלו ורק בלילות הייתי שומעת אותו נאנח ואומר ‘מי ייתן מותי תחתיך’. אחרי כמה שנים הוא חלה ונפטר.

“אני להפך, לא מפסיקה לדבר ולספר את סיפורי, שהוא חלק מסיפורו של עם שלם. זה נותן לי כוח ומשמעות. לא סתם אומרים לנו ‘והגדת לבנך’. צריך לדבר, להגיד. אני מקיימת גם ‘והגדת לנכדך’. הולכת לילדים של אלירז, שלא זכו לאבא, ומספרת להם עליו”.

ולא רק לנכדים שלה היא מספרת. בכל חודש היא מרצה לפני יותר מ-1,500 אזרחים וחיילים.

 “אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים”, מתחילה פרשת השבוע – פרשת “מסעי”. לקראת הכניסה לארץ ישראל, הפרשה מתארת בפירוט את כל התחנות בדרך, במדבר. פרשנים רבים של התורה כותבים כי המסעות האלה לא הסתיימו. אנחנו עדיין בדרך לאותו ייעוד. האמת היא שהשבוע לא היינו צריכים פרשנים שיסבירו זאת. אפשר פשוט לשמוע חדשות.

 אבל במסע במדבר סיני לא היו גלים פתוחים. הנה כמה מסקנות מניהול שעות רבות של משדרים מתגלגלים:

• קשה לנו לתפוס את הפער בינינו לבין אויבינו. מומחים משמאל ומימין מסבירים שמטרת חמאס אינה הסרת המצור על עזה אלא השמדת מדינת ישראל. אנחנו, מנגד, באמת צריכים להחליף דיסקט (דיסקט? דיסק און־קי) כדי להפנים שמישהו לא שותף לתפיסה הדמוקרטית־מערבית או היהודית־מסורתית שלנו, של קדושת חיי האדם והעדפת השלום על המלחמה. מדהים להסתכל על הפער בין מה שאנחנו עשינו מ־ 48 ‘ לבין מה שהם עשו מ־ 2005 .

עם ישראל אחרי השואה בנה פה עולמות תוכן ומעש שלמים. העם העזתי שאחרי ההתנתקות השקיע בעזה תחתית יותר מאשר בעזה עילית. נתן אלתרמן כתב אז למולדת: “אנו נייפה אותך מאוד / נלבישך שלמת בטון ומלט”. גם את עזה הלבישו שלמת בטון ומלט – מתחת לאדמה.

• האיש שבעצם אמור היה להיות המרואיין המרכזי השבוע הוא אריאל שרון ז”ל. פתאום אף אחד לא מבין מה הוא עשה. הימין, בצדק, שרוי באווירת “אמרנו לכם שבסוף נגיד אמרנו לכם”. אבל גם השמאל, שתמך בהתנתקות, מזכיר פתאום כמה לא רצה במהלך חד־צדדי וכמה חשב שצריך לתת את עזה בידי גורם מוסכם ולא לצאת סתם. אבל שרון, שלא ספר את מפלגתו ואת בוחריו ואת מחנהו, לא ספר גם את הפלסטינים. אחריו המבול.

• המשפט השכיח ביותר בימים אלה – ואומרים אותו בעל מכולת או ראש עיר כאחד – מתחיל ככה: “תראו, אני אמנם לא במעמד של לתת עצות לראש הממשלה ולרמטכ”ל…”. ואז, בחצי השני של המשפט הדובר מתחיל כמובן לתת עצות לראש הממשלה ולרמטכ”ל.

• חמאס פתח הקיץ חשבון עם ילדי ישראל. אני הפסדתי בילדותי שבועות של לימודים במלחמת המפרץ, מה שהעלה קצת את קרנו של סדאם חוסיין בעיניי. השבוע ילדים קטנים סיפרו בראיונות קורעי לב על ביטול הקייטנה או צמצומה, ועל הטיול המיוחל ללונה פארק או למימדיון שלא יוצא לפועל בגלל המצב. אני לא יודעת מהי נקמת ילד קטן שביטלו לו ביקור בסופרלנד.

הסטטוס היהודי:

“כל המסעות של בני ישראל במדבר הם מסעות שעובר כל אדם בימי חייו, ויש אומרים אף בכל יום. כך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה – עליו להיות כל הזמן במסע, בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות” (הבעל שם טוב)

 • מתוך הטור השבועי ב’ידיעות אחרונות’