למה קובי אריאלי, שנמנה על אוהביו של אהוד אולמרט – חובט בו כעת

מן הפינות המרתקות והמכאיבות ביותר בשיח החולה והמשוגע של הימים האלה היא הופעת האורח של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בזירה.

אולמרט הבליח בתחילה כפרשן ומהגג לענייני “כל מה שאתם אומרים על ביבי זה עוד כלום לעומת מה שאני יכול לספר לכם”; בהמשך הפך להיות מעורב יותר, ריננו שהוא מייעץ לגנץ, בימים אלה מסתבר שזה אפילו נכון ובעוד רגע כבר תתכנס מסיבת העיתונאים שלו עם אבו מאזן.

אני נמנה על אוהביו של אהוד אולמרט. בשנות חקירותיו ומשפטו כתבתי אלפי מילים לטובתו ועשרות אלפי מילים בגנות רודפיו.

הפגיעה בחזקת החפות של אולמרט היתה נוראה. הסיקור המוגזם שכלל למעלה מעשרים פרשיות שהניבו הרשעה וחצי היה דוחה ומרושע ולכל מי שהיה מצוי בעניין יש בטן עמוסה על המערכת, ובראש וראשונה לאולמרט בעצמו.

לראש הממשלה לשעבר יש משנה סדורה רויית תסכול, כאב וזעם נגד מוסדות האכיפה, זרועות המשפט והתקשורת, והוא משמיע אותה ברהיטותו וכשרונו באוזני כל מי שמוכן לשמוע.

והנה, בשנתיים האחרונות נקרית על דרכו הזדמנות נהדרת לצעוק את כאבו: אל מול עיניו מגולגל בזפת ונוצות פוליטיקאי אחר, גם הוא ראש ממשלה, סעיפי האשמה שלו קלים יותר משלו ובכל זאת המערכת כולה מחמירה איתו, חזקת החפות שלו מחוללת, זכויותיו מופרות פעם אחר פעם, חלקים בתקשורת נוהגים בו באכזריות וכל מה שהמרואיין המבוקש אהוד אולמרט צריך לומר זה: הנה, הביטו. אני לא ממש סובל את האיש הזה, נתניהו, אבל את עוולות המערכת אני מכיר מהמקרה שלי.

את ההדלפות, את עודף המוטיבציה להרשיע, את החגיגות בכיכר העיר. וגם אם נעזוב את שאלת הרדיפה הפוליטית, זה נורא וזה פוגע במערכת המשפט. וזה מושחת וזה מנוגד למוסר. זה מה שהוא היה יכול לומר, באולמרטית משכנעת. ולהינשא על גל הכאב – האמיתי – הזה, ולחזור על זה שוב ושוב, כי זאת אמת, ואני בטוח במאה אחוז שכשאהוד אולמרט רואה בטלויזיה תמליל מודלף מתוך חדר חקירות – הזכרונות גואים בו, וליבו נעשה מר והוא מזדהה לגמרי עם מצוקתו של נתניהו, אי אפשר שלא, וכך לפרוק את כאבו ואת טענתו ועל הדרך גם לזכות באמונם ובאהדתם של רבים, המחזיקים בדעה הזאת בדיוק.

אבל אולמרט אינו נוהג כך. הוא מתגייס בהתלהבות לצידם של מתנגדי נתניהו ומוסיף בעצמו שמן למדורת השנאה הזו ובעצם מחמיץ את הזדמנות הפז לטיהור שם ולגיוס אהדה. וזה, במבט ראשון, מוזר. מוזר מאוד. ובמבט שני זה לא מוזר בכלל. כי לאולמרט, למרבה הכאב, אין חפץ באהדתם ובתמיכתם של המצדדים בנתניהו. דעתם כלל אינה מעניינת אותו. אחת היא לו אם הם יאהבו אותו או ישנאו אותו.

אולמרט תר אחרי הנכונים, היפים. הנאורים. את קרבתם ואהדתם הוא מחפש. ובימים העצובים האלה יש נוסחה בדוקה ומדוייקת לקנות את אהדת הצד הזה. וכך נופל גם האיש החכם וההדור הזה לבור אי האמת הזה ולשמחתו הוא פוגש שם עוד כמה ידידים ותיקים מתקופת הנסיכות וביחד הם מתפלשים בשנאתם וממלמלים את מילות המנונם מאז:

עלי בריקדות ניפגש ניפגש
אוי המצב! ממש מייאש
בואו נפנה כלפיו את האש
אולי יזמינו גם לשש