הקולות הצפים בגוש הימין: מי יצליח למצוא את המפצח המתאים?

בחירות סבב 3 מציבות את  המפלגות מול קבוצות מצביעים שהם אגוזים קשים לפיצוח, גם עבור אנשי פרסום מיומנים.

עזבו אתכם מאותם שמחרימים את ההצבעה מאז קום המדינה (חוגי ‘העדה’); תתעלמו אפילו מהפלג הירושלמי, שבשנים האחרונות הפסיק (ברובו, לפחות) להצביע. מדובר בקבוצות מצביעים, חלקן חדשות בנוף, בעוד גם הוותיקות מקשיחות עמדות.

1.

הציבור הדתי-לאומי: בעוד שבסבבים הקודמים החלוקה הייתה די ברורה – בעלי השקפה ימנית, המקפידים על שמירת המצוות (המכונים גם חרד”לים, אבל אחרי ‘קמפיין החרדל’ של כחול לבן רצוי לנטוש את המילה) הצביעו לבצלאל סמוטריץ’ (כשרץ יחד עם בן גביר ברשימה, הבחירה שלהם הייתה קלה. כשהצטרף לשקד ובנט היה להם מסובך יותר להחליט – ועדיין ההחלטה הייתה די ברורה) או הקיצוניים יותר מביניהם – לעוצמה יהודית, הרי שהפעם הדילמה לא פשוטה.

אולי קשה להאמין, אבל גם בפוליטיקה בוחרים נוטים להעדיף את ה’נרדף’. מהלכים שאינם עולים יפה עם יושרה (למשל, הדחת ציפי לבני מהמחנה הציוני, בשידור חי, תוך הלבנת פניה ברבים) ‘עולים’ בגביית תשלום מיידי מהפוגע.

וכך, אחרי הבגידה הפוליטית של הרב רפי פרץ באיתמר בן גביר, תוך הפרה בוטה של חוזה חתום, בלי למצמץ, היא צעד אחד יותר מדי  לא רק עבור הבוחר החרד”לי שמזמן תמך בבן גביר, אלא גם עבור ‘סרוג’, שהיה מעניק את קולו ללא היסוס למפלגת ימינה, אבל לא יכול שלא להביע מחאה על מה שעוללו לבן גביר ואולי אפילו להעניק לו את קולו.

מצד שני, מקננת התחושה ש”לתת את הקול למפלגה שלא בטוח תעבור את אחוז החסימה, זה חבל”. כשהמשמעות היא: גוש הימין יפסיד קולות, מנדטים יילכו לפח, השמאל ירכיב ממשלה, וכל חלומות הבלהה של הימין יתגשמו בזכות הצבעת המחאה.

אל הקהל הזה, אגוז קשה מאוד לפיצוח, מנסות לחדור כמה מפלגות. הליכוד, שטוען: שניים רבים, יבוא השלישי וירוויח, תנו לנו את קולכם – וכך, מצד אחד תענישו את פרץ וימינה, ומצד שני גוש הימין לא יאבד קולות יקרים. אז נכון שאנו מפלגה חילונית, אבל גם איילת שקד כזו; תבוא ש”ס ותטען: גם אנו מסורתיים, אז תנו לנו את קולכם. אוסלו, יזכירו להם המצביעים החרד”ליים, ויסרבו לשמוע על שינויים שחלו מאז בש”ס; אפילו ביהדות התורה מנסים לפנות, ושולפים רבנים דתיים-לאומיים שיסכימו להביע תמיכה.

2.

חסידי חב”ד: זה לא שהם מונים כמה מנדטים, אבל החיזור אחריהם עבר כבר מזמן את גבולות הגודל האמיתי. אולי בזכות העובדה שב’בחירות תשמ”ט’ הם הצליחו להזניק את אגו”י למחוזות שלא ידעה כמוהם בעבר (5 מנדטים, לבד, בלי ‘דגל’); אולי בזכות העובדה שניצחונו של נתניהו בשנת 96′, נרשם לזכות הקמפיינר של חב”ד, איש החסידות שהטביע את הסלוגן ‘נתניהו טוב ליהודים’; ואולי סתם כך בזכות הקשרים שיש להם עם מאות אלפי מסורתיים, לאו דווקא חסידים אותנטיים.

היכולת של חב”ד להתחבר עם קהלים שונים ומגוונים, היא גם היכולת, בפוטנציאל וברעיון, להביא מצביעים, אם רק ירצו. בהדגשה, אם רק ירצו – באשר הוראות הרבי הן שלא להיות מעורבים בפוליטיקה (בחירות תשמ”ט ותשנ”ו נותרו יוצאות-דופן).

אבל תמיד יכולה להיות עוד ‘יוצאת דופן’, ואליה נושאות מפלגות רבות את עיניהן. הפעם, יותר מתמיד, באשר בליכוד חשים שמדובר בשעה גורלית, גורל מנהיגם האהוב נתניהו עומד על כף המאזניים. ישיג 61 – מה טוב, ולא – מבחינתם, אוסלו כבר בפתח. ואין מילה המבעיתה את החב”דניקים יותר מהמילה ‘אוסלו’, התגלמות כל הרע בעיניהם. אם הם יכולים לעשות משהו כדי להציל את המדינה מפגיעה ב’שלמות ארץ ישראל’, יתכן שמותר להתערב בפוליטיקה לשם כך.

אלא שלא רק הליכוד לוטש עיניים רעבות (עד כדי גרירת נתניהו אל הכפר, ונאום על הרבי וברכותיו); גם ימינה רוצה. מבחינתה, גם היא תשמור יפה על חלקי ארץ הקודש. אלא שכאן יצטרכו להתמודד עם החשד המופנה לעבר בנט על שפזל לכיוון בני גנץ וכחול לבן, ורק תיק הביטחון מנע את המהלך רגע לפני הרגע האחרון). אז נכון שימינה היא לא “החרדית ביותר”, אבל גם הליכוד לא. כך שמבחינה זו, לפחות, מעמדם שווה.

שווה? ובכן, מבחינת חב”דניקים רבים “ממש לא. הפעם הזו חייבים לתמוך בליכוד, אסור לקחת ריזיקות”. וכל עוד אין דעה אחידה ומאוחדת, המרוץ אחרי כל קול יימשך.

גם המפלגות החרדיות מנסות לגרוף כמה שיותר מההצבעה החב”דית. סיעת ‘שלומי אמונים’ מפעילה כל הזמן מטה חב”די, וכל אמירה של בכיר ב’דגל’ המשתמעת כ’שמאלנית’, מקפיצה שם את ה’פיוזים’. כאילו חב”ד כולה נמצאת בכיס של יהדות התורה, שבכיס שלה מונח ה’דגל’.

ואם יהדות התורה הצליחה להעלות את התמיכה בה בסיבוב קודם, מדוע שש”ס לא תנסה את מזלה?

הבעיה: על כתפיה מונח ‘כתב אישום’ כבד בשם ‘אוסלו’. תמכה, לא תמכה, לא התנגדה מספיק – לחב”דניקים זה ממש לא משנה. מספיק שאריה דרעי, בעת חברותו עם יצחק רבין, מלמל פעם (אפילו תוך כדי שינה) את המילה ‘אוסלו’, כדי שיהפוך למוקצה מחמת מיאוס.

לא יעזרו לו ביקורים בחברון, סיוע למתנחלים, וחיבוקים עם יוסי דגן – מי שזוכר את סיוטי אוסלו, לא ישכח זאת לעולם. מצד שני, למה לא לנסות?

אז נכון, ליהדות התורה ולש”ס עומדת נדוניה מכובדת של  “החרדית ביותר” – כפי שהורה הרבי לחסידים – אבל יש רבים  מבין החסידים שיזכירו כי איתמר בן גביר, רק לדוגמה, הוא “החרדית ביותר”, בשל עמדותיו הבלתי מתפשרות על שלמות הארץ.

בניגוד ליהדות התורה וש”ס, ואפילו ימינה – שניתן לחשוד בהן כי יתכן ובסיטואציה מסוימת יערקו לשורות קואליציה של כחול לבן (ולא משנה כמה בש”ס יישבעו בנקיטת חפץ שלא, כמה יצהיר גפני על אהבתו לביבי) – בבן גביר איש לא חושד.

אז האם חב”ד תצביע הפעם, בהמוניה, לעוצמה יהודית? תלוי את מי שואלים.

מחד, חטא ה”לא תעבור את אחוז החסימה” והקולות יילכו לפח – מושמע ובקול רם, במיוחד על רקע הכישלון בסיבוב ב’. מאידך, יש לעוצמה הפעם נקודת זכות, שלא הייתה לה בעבר. “הם עשו הכל, אבל ממש הכל, כדי להתאחד ולעשות חיבורים” ובעיקר – “הם נרדפים, הרב רפי פרץ השליך אותם ברגע האחרון, באופן לא ראוי, הפעם צריך לחזק אותם”.

האם רבני חב”ד ייצאו, כמו בסיבוב הקודם, בקריאה שלא להצביע למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה? קשה עדיין לדעת.

שנים אוחזין בטלית החב”דית? לא. לפחות ארבעה.

3.

‘החרדים העובדים’: בערבי בחירות הם הופכים למחוזרים (נסו להוציא מגפני מילים חמות בשבח החרדים העובדים בסתם יום של חול, כשהקלפי לא נראית בקצה המנהרה), אבל גם לאגוזים לא פחות קשים לפיצוח.

בכל ימות השנה, למי אכפת מהם. מנהלי הסמינרים מקשיחים שרירים, ולא מקבלים את בנותיהם ה’מודרניות’, גם מנהלי ה’חיידרים’ לא ממש מתלהבים מהם (“שיפתחו לעצמם חיידר מודרני”, הם מסננים, אבל אל תשאלו כמה קשיים הם עוברים בדרך לפתיחת מוסד כזה).

הם גם לא ממש בראש מעיניה של ש”ס, באשר הם לא נחשבים לקולות הבית, “מסעודה משדרות”, והם – בחלקם הגדול – גם אשכנזים (הספרדים ממילא נחשבים לקהל הבית הפוטנציאלי של ש”ס).

הפעם, משום מה, כחלק מהשאיפה להגדיל את מאגר הקולות (החלום הגדול: להכריז בליל קריאת התוצאות, עלינו במנדט, עלינו בשני מנדטים), לוטשת גם ש”ס את עיניה לכיוונם.

“הם שלנו”, יכריזו הקמפיינים מטעמה. למה שלנו? “כי דגל לא ממש מטפלת בהם ובמצוקות” ו”לנו יש את משה ארבל, שהוא גם עורך דין, בשר מבשרם, וגם יעזור להם”.

האם בדגל התורה מודאגים?

תלוי את מי שואלים. יש מי שחושש “פחות מהכיוון של ש”ס, יותר מהכיוון של ‘היידה ביבי'”. כלומר, מאחר והבחירות הפעם הן על חפותו של נתניהו, יש היתכנות שציבור ‘החרדים העובדים’  יבקש לתמוך בו.

אבל יש מי שדואג להרגיע. “נביא ביום האחרון את מרן הגר”ח קניבסקי, אין חרדי אשכנזי שלא יצביע לג'”.

גם איילת שקד זיהתה זה מכבר את הקהל הנחשק הזה, ופנתה  באמירות מעניינות. “אני פונה לציבור החרדי העובד שרוצה שילדיו ילמדו ליבה ושיוכלו ללכת ללימודים אקדמאים ולרכוש מקצוע”, אמרה שקד. “נפתלי בנט כשר חינוך ואני כשרת משפטים פעלנו לאפשר לימודים בהפרדה באקדמיה. אנו מחויבים לפתיחת ממ״ח (-ממלכתי חרדי) היכן שיש ביקוש ולהילחם אם צריך גם מול הרשות המקומית”.

ואחרון חביב, מסתער על קולותיהם – הליכוד. אמנם במפלגת השלטון טרם פתחו מטה חרדי, אבל יעקב וידר, נציגם החרוץ בבני ברק, עובד קשה כבר חודשים ארוכים, ובהחלט מצפה להכרת טובה מצד המצביע החרדי המתלבט.

•

וכך, שבועות אחדים לפני הבחירות, עדיין מוטלים על הקרקע אגוזים קשים לפיצוח. מי יצליח למצוא את המפצח המתאים? ימים יגידו.