1.
“מה קרה לך? גם אתה הפכת לביביסט?”, שאלו אותי במילים כאלה או אחרות כמה קוראים בעקבות הטור הקודם. והרבה כתבו במייל: “למה אתה בכלל נכנס לענייני פוליטיקה ובחירות? אנחנו רגילים שהטור הזה עוסק בעניינים אחרים לגמרי”.
אז לא, אני לא ביביסט. העניין הוא הרבה יותר גדול מכן ביבי או לא ביבי, וגם הרבה יותר גדול מפוליטיקה.
העניין הוא אמת מול שקר.
בשבועות האחרונים אני רואה את הסקרים ונתקף בהלה. לא מהאפשרות שכחול לבן יעלו לשלטון. זה כמובן מאוד יצער אותי, אבל נו, בסוף יהיה בסדר, אני מקווה ואפילו מאמין כי לא ייטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב.
הבהלה שלי היא מהקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להנדס את מוחם של מאות אלפי אנשים. מהגילוי שלשקר אולי אין רגליים, אבל יש לו המון פתקים בקלפי.
תראו מה כתב למשל השבוע יאיר לפיד: “תחשבו מה שבא לכם על ביבי, אבל 13 שנה בשלטון זה פשוט יותר מדי זמן. במקום ניסיון מגיעה עייפות. במקום ראייה רחבה, ניתוק מהמציאות. במקום מאמץ לשנות סדרי עדיפויות, שחיתות וחנופה. כל מה שאנחנו רואים היום, כולל התיקים הפליליים, הוא תוצאה של דבר אחד: 13 שנה אותו בנאדם יושב על הכיסא. די. חייבים להתקדם”.
הדברים פורסמו אחרי שבוע שבו האיש “העייף” הזה עשה היסטוריה בבית הלבן, נפגש ברוסיה עם פוטין, ואז טס לפסגה החשובה באפריקה עם מנהיגי אוגנדה וסודן.
אני אומר לכם שהמחשבה שמניפסט מקושקש כזה משכנע מישהו להצביע לגנץ במקום לנתניהו מפחידה אותי. ושוב: זה הרבה יותר מפוליטיקה. כי מי יודע איזה עוד שקרים אפשר לשווק ככה לציבור? נהיה ממש מסוכן פה. אם זה יימשך ככה אולי נצטרך ללכת עם מסיכות על הפנים כדי לא לנשום את אדי השקר.
יבוא יום שבו היסטוריונים יחקרו בפליאה את העידן ההוא שבו עם-הספר הפך לכזה טמבל. הם פשוט לא יבינו איך הצליחו להשניא על ההמון את אחד מגדולי המדינאים שקמו לו, לטובת בחור, איך נאמר, מתארגן.
“רגע, אבל היו נגדו שלושה כתבי אישום!”, יגלה פתאום מישהו בפקולטה להיסטוריה.
“נו באמת”, יענה לו חברו, “קראת אותם? זה היה מאוד גבולי. הרי אפילו המשפטנים של אותה תקופה התווכחו ביניהם אם ראוי להעמיד אותו לדין או לא. לא הייתה שם שחיתות וסיאוב ברמה כזאת שמסבירה את הורדתו”.
ואז יציע סטודנט אחד, בשקט: “יש מצב שזה בגלל שהייתה לו אישה שצרחה על העובדות שלה, ובן עם פה מלוכלך שלא הפסיק להעליב חצי מהעם?”, והפרופסור ישתיק אותו במבט נוזף: “אתה מעלה על דעתך שזאת סיבה להחליף ראש ממשלה מנוסה באדם חתיך?!”.
2.
כמה מכם גם כתבו לי השבוע: “מה אתה מזלזל ככה בגנץ? שכחת שהוא היה רמטכ”ל! זה לא מספיק ניסיון בשביל להיות ראש ממשלה?”.
אז קודם כול, אני רוצה לגלות לכם סוד: ברמה האישית, אני מחבב את גנץ יותר מאשר את נתניהו. ברצינות. הוא נראה לי איש נחמד כזה. נעים הליכות. מלח הארץ. וצביקה האוזר גם. וחילי טרופר תרם השבוע כליה, ודוד ביטן לא תרם.
נו, אז מה. העניין פה הוא לא האנשים אלא הדרך, הכיוון שאליו לוקחים את המדינה. ובאשר לשאלתכם, בעניין הניסיון שגנץ מביא איתו כרמטכ”ל התשובה החד משמעית שלי היא: לא. זה לא מספיק בשביל להיות ראש ממשלה (אני ממליץ לכם לקרוא את הדברים שפרסם השבוע ארז תדמור, גם על התפקוד של גנץ כרמטכ”ל וגם על הנסיבות שבהן מונה לתפקידו).
וזה ממש לא רק גנץ. מה אומרים לכם השמות הבאים? מוטה גור, רפול, אמנון ליפקין שחק, אהוד ברק, שאול מופז. חמישה רמטכ”לים, שניסו להצליח בפוליטיקה. ניסו.
האם יש מישהו בקוקפיט של כחול לבן שבאמת חושב שגנץ יכול להניע מהלכים היסטוריים כמו עסקת המאה, כמו כינון קשרים עם מדינות עוינות כסודן, ובכלל כמו כל הקשרים עם מנהיגי מעצמות העולם, מהודו ועד רוסיה? והכול בלי לסכן את ביטחון ישראל?
חברים, התרגלנו מהר מדי לכל הטוב המדיני הזה. אני אומר לכם, אם שמעון פרס היה קם מקברו הוא לא היה מאמין. אשכרה מסתמן כאן מזרח תיכון חדש, רק בלי העניין הקטן הזה של מסירת שטחים תמורת אוטובוסים מתפוצצים.
3.
ואם כבר מדברים על הקלות שבה ההמון קונה שקרים, תרגיל קטן ברשותכם: איך הייתם מגיבים לו נפתלי בנט היה מפרסם השבוע את הסטטוס הבא:
“כחול לבן, תתביישו! יאיר לפיד, בני גנץ, אלעזר שטרן, יעל גרמן – תתביישו לכם. אני מבין שזה באופנה עכשיו לתקוף את עוצמה יהודית, לקרוא להם סרטן, לנצל אותם ולזרוק. אז עכשיו יש אויב חדש: עוצמה יהודית. זה הרי כל כך קל. הם גם נראים שונה מהדתיים המודרניים. ישבו כמה קמפיינירים יקרים של יש-עתיד/כחול-לבן במגדל בתל אביב ואמרו לעצמם: ‘כולם שונאים את הכהניסטים האלה. נתקוף אותם, והדתיים הנורמליים ינהרו אלינו’. כמה סכלות וכמה רוע! כי מי הם באמת? הם אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לאידיאלים, לתורה, לעם ישראל – ולשלם מחיר אישי כבד. לומדים תורה, משרתים בצה”ל, לא משנים כל יומיים את דעתם בגלל איזה סקר חדש.
“רבים מאוד מתורמי הכליות האלטרואיסטים בישראל הם מצביעי עוצמה יהודית, למשל ביצהר, וכשאתה שואל אותם מה מניע אותם למעשה כל כך אצילי, הם משפילים עיניהם בביישנות כי עבורם הצלת חיים זה בכלל מובן מאליו. חברים בכחול לבן, חפשו את המנדטים שלכם במקום אחר. פעם אתם ‘ממשלת אחדות חילונית’, פעם אתם ‘לא ימין ולא שמאל’, והיום אתם ‘מזהירים מהכהניסטים’. הם הבעיה של מדינת ישראל או אתם, שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית? כשתמצאו זהות שלא מבוססת על שנאת האחר (‘רק לא ביבי’) תתקשרו. שבת שלום, נפתלי בנט הכהניסט”.
מצחיק, נכון? הייתם חושבים שזה פייק. שמישהו שרוצה ללעוג להפכפכות של בנט בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, פשוט השתלט לו על החשבון ופרסם את הפרודיה הנשכנית הזאת.
אבל למה הזיכרון שלנו עובד רק חודש אחורה, לדברים שבנט עולל לאיתמר בן גביר ועוצמה יהודית, ולא עוד טיפה אחורה? הרי כבר כמה חודשים שבנט עושה דה לגיטימציה לחרד”לים ולרבניהם לא פחות ממה שעשה בשבועות האחרונים לעוצמה יהודית.
יותר מזה: בנט פירק את הבית היהודי (ובדיעבד התברר שאת כל ממשלת הימין, וקלע אותנו ללופ המסוכן הזה) רק כדי להתנתק מהזרם החרד”לי, שלא ידבק בו חלילה הצהוב-כתום הזה. הוא אמר את זה כמעט בכל ריאיון לפני הבחירות ההן.
“הבית היהודי היא מפלגה יותר חרד”לית”, אמר למשל בשיחת וידאו עם גולשים בעמוד הפייסבוק שלו בחודש אדר, לפני מערכת הבחירות הראשונה. “בצלאל סמוטריץ’ והרב רפי פרץ, שהוא הולך בדרך הר המור, ומוטי יוגב, זה קו מאוד מאוד חרד”לי. אנחנו בימין החדש מחברים בין המיינסטרים של ציונות דתית, הציבור המסורתי והחילוני, דתיים וחילוניים, שמה זה חבר’ה שבדרך כלל מאוד מאוד חרד”ליים”, סוף ציטוט.
אתם קולטים? לא צריך אפילו להסביר יותר מדי מה רע בהם. די להגיד את מילת הקוד “חרד”לים”.
4.
בעצם הייתה פעם אחת שבנט הסביר. זה היה במענה למוטי יוגב שביקר בחריפות את האיחוד מחדש עם בנט אחרי שנטש את הבית היהודי ברגע האחרון: “עשיתי זאת כי אתה ואחרים בסיעה ומחוצה לה חטפתם את מפלגת הבית היהודי לדרך שרחוקה מכל מה שאני ורבים אחרים – כולל מתוך המפלגה – מאמינים בו”, כתב בנט. “הפכת את הבית היהודי למקום שממש איננו מרגיש כמו בית, והוא רחוק מאוד מערכי הציבור הציוני-דתי והציוני-חילוני. יצאנו לימין החדש כי אנו מאמינים ביהדות מקרבת ולא ביהדות מתנשאת, זועמת ומרחיקה.
“אנו מאמינים בגיוס בנות דתיות לצה”ל (לצד שירות לאומי נפלא), ובבית היהודי של היום מחרימים (!) בנות דתיות שבחרו לשרת בצה״ל. פוחדים להעביר שיחה לבנות אלו, כאילו שהן בזויות או טמאות. אני גאה בכן בנות יקרות!”.
טוב, הסגנון המסית הזה המשיך שם לאורך הפוסט, אלא שכמה שבועות אחריו בנט התאחד מחדש לרשימה משותפת עם הבית היהודי, כשהוא במקום הרביעי ומיד אחריו ברשימה מוטי יוגב.
אבל צריך להבין: במובן מסוים, המודעה הדוחה הזאת של כחול לבן לא היה מתפרסמת בלי רוח בנט. הקמפיין של כחול לבן יושב בדיוק על הקמפיין של הימין החדש, שעשה הדרה לציבור התורני בציונות הדתית. אולי המילה הדרה לא מדויקת, יותר נכון להגיד שהוא עשה הזרה.
שלא תבינו לא נכון: אני לא טוען חלילה שבנט היה מעלה קמפיין כזה. זה ממש לא הסגנון שלו. אני גם לא חושב שבנט שונא את החרד”לניקים. בכלל, הוא לא טיפוס שונא. אבל כן, בהחלט, הוא ואנשי הקמפיין שלו יצרו שיח שהפך את המחנה התורני בציונות הדתית, ואת רבניו, למשהו שכדאי לברוח ממנו ויפה שעה אחת קודם.
ועכשיו, כשהימין החילוני לא בדיוק רץ להצביע לו בהמוניו, אז מגיע פתאום החיבוק הזה לאנשים שלפני רגע הוגדרו כ”יהדות מתנשאת, זועמת ומרחיקה”.
טוב, את בנט אני יכול איכשהו להבין. הוא פוליטיקאי שמחלק חיבוקים לפי הצורך. אבל אתם, חרד”לים יקרים, שכל כך התרגשתם השבוע מהסטטוס המגוחך הזה, אתכם קצת קשה לי להבין.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’