זה היה אחד מימיה היותר חגיגיים של הכנסת, למרות שאירוע הכתרת נשיא המדינה ה-19 התקיים במתכונת מצומצמת, בשל המלחמה בעזה.
בכניסה, פגשתי בכיר בליכוד. הוא סיפר שביום ראשון יחול יום השנה לזאב ז’בוטינסקי, ואך סמלי עבורם בליכוד שחברם, איש מפלגתם, מוכתר ממש בסמוך לאירוע הנכבד. זה מרגש, אמר.
מרגש, מרגש, אמרתי, אבל אני לא בטוחה שיו”ר מפלגתכם, בנימין נתניהו, נרגש כמוך מצירוף המקרים.
הוא הנהן בראשו וחייך במבוכה.
“לפני שבע שנים עמדת פה, אמרת שחלומך כנער היה להיות רועה צאן, שמעולם לא חלמת להיות נשיא”, הזכיר רובי ריבלין לשמעון פרס את חלומו.
חלק בלתי נפרד מהטקס תפסה מלאכת העיכול מכך ששמעון פרס, כבר לא.
האיש שחי את המדינה מאז הקמתה, מי שלא זז מתפקיד ביצועי רם מעלה מאז ועד היום. בסביבות השעה 7 בערב הפך לאזרח מהשורה (כמעט. בכל זאת, נשיא המדינה לשעבר). היתכן?
“היית איש של מחנה, ומנהיג של מלחמה”, ‘ספד’ לו בחייו יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין. איש של מחנה, הבנתי, אבל לאיזו מלחמה כיוון? אולי לזו שנערכת כיום בעזה, אולי למלחמות השבט שעברו עליו בהיותו איש מפלגת העבודה (מערך לדורותיה).
“תודה לכם שהענקתם לי את הזכות לשרת אתכם שבע שנים”, נפרד פרס מ’העם’. אחרי הכול, לא בקלות העניק לו העם את הזכות לשרת אותו. קדמו לכך פעמים רבות בהן העם סירב להעניק לו את הזכות, כשהוא מכשיל אותו פעם אחר פעם אחר פעם.
אבל פרס, מעולם לא חשב לוותר.
כשהיה ילד, הגיע פעם לבית סבו, מלווה בחבר. אחרי ששיחקו יחד, החלו, כמנהגם של ילדים, להיאבק זה בזה. החבר, שהיה מגודל יותר, הצליח שוב ושוב להפיל את שמעון. אבל האחרון לא התייאש, קם בכל פעם על רגליו, וביקש “נוך א מאל” (עוד פעם).
בשלב מסוים ניסתה סבתו להתערב. “שמעון, אתה לא רואה שהוא יותר חזק ממך”, אמרה.
“אולי בפעם הבאה אני אצליח”, השיב לה נכדה את התשובה שליוותה אותו בכל ימי חייו עלי אדמות. עוד התמודדות, ועוד התמודדות – אולי בפעם הבאה הוא יצליח.
לפני שבע שנים הוא אכן הצליח. ביום חמישי האחרון השיב את המפתחות. “באתי לומר לכם ‘שלום’ כאזרח”, נפרד, כשהוא לא שוכח את המילה שלום שהפכה לחלק בלתי נפרד משמו עם השנים.
בבחינת, אמרת פרס, אמרת חלום השלום. חלומות שווא ידברו, אומרים, ועל רקע הלחימה הקשה בעזה האמירה הזו נראית קולעת במיוחד, אבל אל תדאגו לרגע. פרס ימשיך ויחלום, עד יומו האחרון, על שלום.
ולא רק במרכז פרס לשלום.
שנת 1991, ועידת מרכז מפלגת העבודה, פרס נגד יצחק רבין. ברקע הדברים הקשים אותם כתב יצחק על שמעון, כשהוא מכנה אותו בספרו ‘פנקס שירות’: “חתרן בלתי נלאה”.
“איזו אמינות אני הפרתי?” – נשא אז פרס נאום. “איזו בעיה של אמינות יש לך איתי, יצחק רבין? אני כתבתי נגדך ספר?! אני קראתי אותך בשמות?!”.
שנת 1997 התקיימה הצבעה במרכז מפלגת העבודה על ההצעה למנות את שמעון לנשיא המפלגה. אנשיו של אהוד ברק התנגדו בתוקף. פרס הובס, ההצעה ירדה מסדר היום.
“אני שומע את חבריי אומרים ‘פרס הוא לוזר'”, אמר אז שמעון, בכאב גדול.
“אני לוזר?! אני הפסדתי?!” – שאל בזעקה, כשהקהל משיב לו ב”כן” גדול.
באוגוסט 2004, בראיון ל’ידיעות אחרונות’, ענה לשאלה האם נכשל בקריירה שלו. “אני אמרתי שאני שער ניצחון מהלך? אני מקווה להיות חלק מאש התמיד – ולא משער הניצחון…”
זה האיש. כך עזב אתמול את חייו הציבוריים. כחלק מאש תמיד. גם אם לא כשער ניצחון מהלך.
את שירת ‘כל נדרי’ של סבו לא שכח מעולם. כשנבחר לנשיא, סיפר על זה במליאת הכנסת. היה זה סבו מצד אמו, הרב צבי מלצר, תלמיד ישיבת וולוז’ין, איש חשוב בעיירה וישניבה. גבאי, חזן, וגם עוסק בצרכי ציבור באמונה.
היה לו קול נפלא, סיפר פרס לא פעם, כשהוא מוסיף כי שירת ‘כל נדרי’ שלו, בקול הטנור הענוג, מצלצלת באוזניו כל חייו.
מן הסתם היו אלו השורשים ההם של וישניבה שליוו אותו כשהגן בלהט על תלמידי הישיבות ועל הענקת הפטור מגיוס. עד היום מכיר לו הציבור החרדי טובה על כך. הרב עובדיה יוסף זצ”ל הורה לח”כי ש”ס לתמוך בו לנשיאות, רק משום הכרת הטוב.
ובכל זאת, כשהקשבתי לנאומו, התקשיתי להשתחרר מהתחושה שאחרי הכל, עם כל הכבוד להגנה שלו על לימוד תודה בישיבות, פרס רחוק כרחוק מזרח ממערב ממסורת יהודי וישניבה. במהלך נשיאותו היו לו מקורבים חרדים שעברו על נאומיו, כשהם גם מצנזרים אותם לא פעם. הערב, כך חשתי, איש לא עבר על הדברים. בכל זאת, מדובר בסיום, אז למי אכפת.
“ישראל תנצח בזכות צה”ל… בזכות מפקדיו המצוינים”, קרא בפאתוס. ולא, הוא לא זכר את עזרתו של ריבון העולמים.
אני לא בטוחה שכל חברי הכנסת החרדיים האזינו ברוב קשב לנאום, אבל היה אחד שהאזין, ונוצר אצלי הרושם כי צרם לו בדיוק כפי שצרם לי. היה זה יו”ר ש”ס אריה דרעי שעם סיום המשפט הזה רכן לכיוונו שכנו למליאה, ח”כ יעקב ליצמן, כשהוא לוחש דבר מה באוזניו. לא שמעתי מה אמר. אבל לא קשה היה לי לנחש על מה התרעם.
ממרומי היציע השקיפה לעבר רובי ריבלין רעייתו (“רעייתי האהובה”) נחמה, ומעיניה נשקף האושר. נראה כי במהלך השנים שחלפו מאז הפסיד לפרס, חיה איתו את האכזבה, כמו גם את הציפייה לזכייה הבאה.
“נחמה אהובתי, WELCOME”, קרא לעברה רובי, כשהוא ממשיך ומפרט את שמות כל בני משפחתו שישבו ביציע.
עקבתי אחריה. היא ישבה ליד רעייתו של ראש הממשלה, שרה נתניהו. לא עשה רושם שהיחסים ביניהן חמימים. הן לא החליפו מילה. יקח זמן, אני מאמינה, עד שהחתול השחור יחלוף והן תלמדנה לפעול יחד.
נחמה נראית אשת משפחה חמימה. אומר העולם, תבדוק את יחס הנכדים לסבא/סבתא, ותדע מיהם. לראות את הנכדות בוחרות לשבת על ברכיה כמעט לכל אורך הטקס, ולהבין שמדובר באישיות אהובה מאד מהבחינה המשפחתית.
מה שדי מזכיר את רובי, שכל מי שמכיר אותו יודע לספר על איש משפחה למופת, על אדם שנוהג להביא נכדים למשרדו ולפנק אותם, ועל מי שגאה בכל ליבו בילדיו ובנכדיו. ומעל לכל, ברעייתו נחמה.
זה היה כל-כך שונה על רקע טקס ההכתרה הקודם. סוניה ז”ל, רעייתו של פרס, מעולם לא אהבה את תפקידו הממלכתי החדש. “התחתנת עם רפתן, קיבלת נשיא”, אמר לה כשנבחר לתפקיד (רק לאחר שנבחר רשמית, מי כמו פרס היה חרד מדיבורים המקדימים את הזכייה).
“אני מעדיפה רפתן”, השיבה לו.
משקיף נוסף היה שם. יצחק רביץ, בעלה של ראש הסגל בבית הנשיא, רבקה (יש אומרים, ראש עיריית ביתר עילית הבא).
“מעולם לא הגעתי לטקסים בכנסת”, סיפר נרגש, משתתף בשמחת רעייתו. “גם לא כשאבי נבחר לח”כ. באתי לכבוד אשתי”.
בשנים הבאות יצטרך הרבה כוחות גוף ונפש כדי לסייע בידה להתמודד עם המטלה הלא פשוטה שנחתה עליה, בשעה טובה. גם כאשר כיהן ריבלין כיו”ר הכנסת נהגה להצטרף אליו לנסיעות בחו”ל, כשאיציק, בעלה, “עושה הכל בבית”. טוב, הבנות הגדולות גם הן מטות שכם.
על אחת כמה וכמה בהיותה ראש הסגל בבית נשיא המדינה, תפקיד תובעני, מלא בשעות עבודה. מעל במה זו נאחל לה – ולבעלה – הצלחה, מכל הלב.
מגיע להם. באמת.
הח”כים הערבים החרימו את הטקס במחאה על המלחמה בעזה. כאילו מדינת ישראל היא שבחרה לפתוח במבצע. כאילו היא יצרה את המנהרות המסוכנות אותן עליה להשמיד.
אבל מה שצרם לי היה חסרונם של ח”כי דגל התורה. בעוד ח”כי אגודת ישראל הגיעו כולם, וגם ש”ס כיבדה את המעמד – ח”כ דוד אזולאי הגיע מעכו הרחוקה, ח”כ יצחק ועקנין מהישוב יערה הממוקם ליד גבול לבנון – חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב לא הופיעו. ניסיתי לגשש אצל עוזריהם האם מדובר באקט של מחאה. הם כמעט נשבעו לי שלא.
רק כשנכנס פנימה, באיחור מה, ח”כ יעקב אשר, האמנתי להם.
עוד בלט בהיעדרו הראשל”צ, הגאון רבי יצחק יוסף. מקבילו לתפקיד, הרב הראשי האשכנזי, הגאון רבי דוד לאו התייצב, כמו גם אביו הגאון רבי ישראל מאיר לאו. גם הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, מקורבו של שמעון פרס, לא נעדר.
בבדיקה מול לשכתו של הראשל”צ הם התקשו להבין מדוע אני תמהה. רבנים צריכים ללכת למקומות בהם מכבדים אותם, אמר לי בכיר בלשכה, והצביע על כך שהרבנים ישבו ביציע העיתונות, לא במליאה עצמה.
האמת, הוא צדק.
העפתי מבט סביבי. אכן איש מבין הרבנים לא ישב במליאה עצמה.
“הייתי ילד בן 7 כשאבי החל לתרגם סיפורי אלף לילה ולילה מהקוראן, מערבית לעברית”, ריתק ריבלין את הקהל בסיפורים מעברו. “על הקירות היו מדפים עמוסים בספרים, אבי ישב רכון על שולחנו, בימינו ערימת ספרים, בשמאלו גיליונות נייר, כותב ומוחק, מהורהר כולו”.
אבא, מה אתה עושה? – שאלו הילד.
רובילה, אני מקשיב – השיב לו אביו את התשובה, שהפכה אצלו למסר לכל החיים.
“בבית אבא ואמא נשמתי את הרוח האנושית, את המסורת היהודית, את ההדר הז’בוטינסקאי, וגם למדתי להקשיב. למדתי להכיר בכאבו של האחר”.
כשישב באולם המליאה, כיו”ר, “שעות רבות, לעיתים מול נואם אחד”, לא תמיד שמע דברים שהיו נעימים לאוזניו. אבל תמיד ידע שהנואם משמיע את נהמת ליבו. “באותם רגעים עמדה לנגד עיני דמות אבי, וידעתי שעלי להקשיב…”
בכנסת הוא הקשיב, וגם השתתף בהכרעות. כנשיא, הוא יקשיב, ורק יקשיב. אבל יהיה קשוב. כמצוות אביו, כצוואתו הבלתי כתובה.
יקשיב לציבור הערבי, מן הסתם, כפי שעשה בהיותו יו”ר ‘של כולם’, אבל יקשיב גם לנו, החרדים.
כשהגיעו ליצמן ופרוש, ואחר כך גם גפני, אל בית הנשיא, כדי לשפוך את כאב ליבם בפני פרס, זה הסתיים בתמונות צבעוניות.
אצל רובי, אם הבנתי נכון את מילותיו, זה יסתיים אחרת.
כאשר הגיע לוח השנה היהודי אל שנת ה”תק”ע” החליט הגאון מוילנא זצ”ל כי הגיע הזמן לעלות ירושלימה.
“תקע בשופר גדול לחירותנו”, הרי נאמר.
וכך, עשרות שנים לפני שהגה הרצל את רעיון המדינה היהודית, כבר היה הגאון טרוד במתן הוראה לתלמידיו לעלות ציונה ולחונן את עפרה.
בראש העולים העמיד הגאון את רבי הלל ריבלין משקלוב, אשר יחד עם הרב מנחם מנדל משקלוב החלו לארגן את המבצע הגדול.
רבי הלל נשא בידו מחברת, שהפכה למזכרת הבלעדית שלו מימי לימודו אצל הגר”א, ואשר הכילה מאות עמודים בנושאי גאולה, כפי שלימד אותו רבו ומורו.
עם המחברת הזו עלה, יחד עם קבוצה נוספת מתלמידי רבו, ארצה.
מאתיים שנה אחרי, ביום כ”ז בתשרי התש”ע, התאספו בבניני האומה בירושלים מאות מבני משפחתו של רבי הלל, בני משפחת ריבלין המסועפת, באו לשמוע ולהשמיע את סיפורה של המשפחה.
רובי היה שם.
“אם אתה ריבלין, אתה ריבלין”, שמעתי אותו אז אומר לאחד מבני משפחתו, בחיוך גדול.
אחר כך, אמר לי: “הערב הזה אנחנו רואים פה את שבט ריבלין המסועף, על ענפיו המרובים, כאשר מה שהיה מאפיין את אבות המשפחה היא האמונה הזו שאין לנו ארץ אחרת. האמונה הזו הייתה מלווה גם בהגשמה ובמעשים בפועל.
כאשר הגיעו ארצה, בשנת 1809, עשו זאת במצות הגאון. סבא, רבי הלל, עזב את וילנא, שהייתה מכונה אז ירושלים דליטא, ואשר לא היה חסר לו בה דבר. הייתה זו שנת תק”ע, ובהוראת רבם הם החליטו לעלות ולבנות את ירושלים.
זה השורש של המשפחה, וממנו יצאו מאות בני משפחת ריבלין המתגוררים בכל קצוות הארץ. ברור שלא כל בני המשפחה עלו ארצה, ולכן אפשר למצוא בני משפחה גם בארצות נוספות אחרות: ארה”ב, אנגליה, אוסטרליה ואפילו ברוסיה”.
בעת הכתרתו, לא שכח את המשפחה ואת הציפייה לבואו של המשיח. ההורים נהגו לישון כשנעליהם על רגליהם, מצפים לבואו של משיח בכל יום, בכל לילה. “אם לא מחר, אז מחרתיים”.
“איננו חולצים את נעלינו, פרוש”, קרא לעבר ח”כ מאיר פרוש, עוד אחד מבני משפחת ריבלין המסועפת.
“יום יבוא, וישרור שלום בין ישראל לשכנותיה, אינשללה”, סיים את דבריו, כשהוא מוסיף את קריאת “תחי מדינת ישראל”, בקול מרוסק ובעיניים דומעות. ככה זה אצל רובי. הוא אדם רגשן, יודעים כל סובביו.
“יחי הנשיא”, הריעו לו חברי הכנסת. מי שתמכו בו, וגם מי שלא.
מעתה, הוא נשיא של כ-ו-ל-ם.