לא נפסיק לאהוב
כמו נשים רבות בעם ישראל, קיבלתי על עצמי להוסיף בימים אלה באמירת תהלים, בנתינת צדקה ומעשים טובים לזכותם של חיילי צה”ל שמחרפים את נפשם למען ביטחונו של העם הנפלא הזה, על כל דעותיו ועדותיו.
בכל בוקר אני אומרת את המילים הבאות כפי שתיקן מורנו האר”י ז”ל: הריני מקבלת עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.
אני חייבת לומר שזו המשימה הקשה ביותר. לאהוב את אורלי ויינרמן?! את אורנה בנאי?! את גילה אלמגור?! איך אפשר לאהוב אנשים כאלה?
למרות הקושי הגדול, אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שכתוב בתהילים “יתמו חטאים מן הארץ”, לא כתוב “יתמו חוטאים”, וש”ישראל אף-על-פי שחטא, ישראל הוא”, ומכריחה את עצמי להתכוון גם עליהם, גם על אותם עוכרי ישראל – שיערה עליהם הקב”ה רוח ממרום ויזכו לשוב בתשובה שלמה.
לנו, היהודים, יש תכונה מיוחדת, תכונה שקצת נשכחה במרוצת השנים שחלפו מאז קמה המדינה והפכה לעובדה. יש לנו סבלנות!
ראש הממשלה ציטט בנאומו את דבריו של הרב קוק – “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”, וסיים את נאומו לאומה במילים “בעזרת ה’ נעשה ונצליח”. אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה כי הקב”ה איתנו. אנחנו נחרוק שיניים ונבכה על כל שערה שנפלה מראשו של חייל, אך לא נוותר. לא ניכנע. כי עמנו א-ל!
העם הזה הוא העם הנפלא ביותר בעולם. עשרות אלפי האנשים שבאו ללוות את החיילים הבודדים. עשרות אלפי חבילות המזון וההיגיינה שנשלחו לחיילים בחזית, הלכידות והעמידה האיתנה בעורף, רק מחזקים את רוחו של העם שידע כאב, ידע שכול, ידע חורבנות וגלויות, אך למרות הכל, בניגוד לכל התחזיות, ידע להתאחד ולשרוד עד החמאס וישרוד גם אחריו.
כשאני שומעת על אלפי בחורים בישיבות שהוסיפו זמן לימוד על חשבון ההפסקות שלהם, על מנת להגן על החיילים בחזית; כשאני שומעת על עשרות אלפי נשים שנטלו על עצמן לומר פרקי תהילים לזכותם של החיילים; כשאני רואה את רוח ההתנדבות שמפעמת בכל שדרות העם – אני אומרת בשמחה: “הריני מקבלת עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך”.
לא נפסיק להילחם
בשבוע הקודם ציטטתי כאן דברים שאמר האדמו”ר מליובאוויטש לפני עשרות שנים. גם השבוע אעשה זאת לנוכח הלחץ הגובר להסכים להפסקת אש והסדר מדיני.
מצחיקה העובדה שלמרות שכל מי שיש לו מעט שכל ישר, מבין שאת הטילים ומנהרות התופת הבאנו על עצמנו במו ידינו עם גירוש יהודי חבל עזה, עדיין יש בקרבנו אנשים שקוראים למשא ומתן, שבסופו רק מתן – ואחריו שכול.
מצחיקה העובדה שבאולפני הטלוויזיה והרדיו, ישנם עוד אנשים, פרשנים או סתם טיפשים, שממשיכים לדבר על שלום ולא רואים בבירור עד כמה ש”אני שלום אדבר, והמה למלחמה”. אני מלמדת עליהם זכות, שהם בוודאי מזרעו של אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אלא שדעתם קצת התבלבלה. הם אוהבים שלום עם הערבים ורודפים את אחיהם החרדים. אבל זה כבר עניין לטור אחר.
אודות הדיבורים על הפסקת אש עם המחבלים, אמר הרבי את הדברים הבאים: “כאשר מתחילים במלחמה ובהמשכה מהססים לכאן ולכאן ולא מסיימים את המלחמה לגמרי – הרי זה דומה לרופא שמתחיל לעשות ‘ניתוח’ ומפסיק באמצע: כבר התחילו במלחמה, ודם יהודי נשפך כבר, ואף על פי כן, מפסיקים באמצע, מבלי לסיים את הפעולה שעבורה יצאו למלחמה!
“משאירים את החיילים במקום סכנה, מבלי לדעת מה ילד יום כו’ ומצווים עליהם שלא להשתמש בכלי הנשק שברשותם אלא אם-כן מתקיפים אותם, בה בשעה שישנו פסק דין מפורש בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכ”ט: ‘נכרים שצרו על עיירות ישראל, יוצאים עליהם בכלי זין ואפילו בשבת’, וכאמור – כל זה נעשה בהתאם לשיקולים פוליטיים שלא להרגיז את הגוי”.
לא נפסיק ללמוד
על כל חייל שיוצא לקרב צריך להיות בחור ישיבה שיושב ולומד תורה. משום שהתורה הקדושה היא זו שמגנה עלינו מכל רע והיא סיבת קיום העם הנפלא הזה והעולם כולו.
אנחנו נמצאים לקראת סיומו של השבוע השני משלושת השבועות המכונים “ימי בין המצרים” ודווקא עכשיו, בימי האבל על החורבן, עלינו לאגור כוחות, להרים עיניים לאבינו שבשמיים, ולזכור שגם אם קשה עכשיו ובלתי נסבל, זה ייגמר בעוד רגע קט.
צריך להסתכל על היום הבא, על היום בו יוסר איום הטילים והמנהרות שמסכן את קיומנו הפיזי בארץ ישראל.
הדבר דומה למאורעות הגלות שיכולים להביא כל אדם לייאוש גמור. אבל יהודים לא מתייאשים. יהודים יודעים להסתכל קדימה, אל עבר האופק ושם מחכה הגאולה האמיתית והשלמה. זו שאחריה לא תהיה עוד גלות. האופק יכול להיות ממש מעבר לאף, אנחנו פשוט עדיין לא רואים. אבל בוודאי מאמינים.
אני חוזרת לעניין לימוד התורה. חיילי בית דוד יצאו לקרב כשהם חמושים בכוח תורתם של חבריהם שנותרו בעורף ועסקו בתורה ללא הרף. להבדיל, חייליו של אחאב נצחו בקרב משום שהעם כולו היה מלוכד.
לבחורי ישיבות אין מה לחפש בקרבת הגבול או בסמוך לכיפת הברזל. במיוחד בימים אלה של סוף זמן ויציאה לבין הזמנים. הם מגויסים למלחמה וחייבים למלא את המשימה שלהם – לשמור על העם ועל הארץ באמצעות לימוד התורה שלהם.
אגב, צו גיוס נשלח מפה גם לנשים ובנות. גם עליהן להיות שותפות במאמץ המלחמתי. לא רק בארגון חבילות מזון ומוצרים לחיילים, אלא גם בלימוד התורה הקדושה.
היום, בניגוד לעבר, נשים יכולות וצריכות ללמוד תורה, בוודאי אותה תורה שנוגעת לחיי המעשה – הלכות ודינים וגם את תורת החסידות שמאירה את הנפש. זאת כמובן, נוסף על פרקי התהילים שכל אחת מאיתנו בוודאי נטלה על עצמה לומר עד לסיומה של המערכה הנוכחית וחזרתם של חיילנו בשלום.
שלושת השבועות אינם זמן של רפיון חס וחלילה. להיפך! זה זמן של התחזקות בתורה, התחזקות באמונה והכל מתוך שמחה. “משנכנס אב, ממעטין בשמחה”. כך צריך לקרוא את הוראת חז”ל, משנכנס אב, ממעטין (באבל), איך? על ידי שמחה ואין שמחה אלא תורה…
חלק מהטור מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש
• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]