בדיוק לפני שמונה שנים, בז’ אב תשס”ו, בשיא מלחמת לבנון השנייה, אבא שלי התקשר אליי ואמר לי משפט מוזר: “כנראה שיהונתן איינהורן נהרג”. יהונתן איינהורן היה השכן שלנו, בית אחד ליד.
בהתחלה חשבתי שאבא שלי לא רוצה להפיל עליי את הבשורה הזאת בבת אחת, ולכן הוא אומר “כנראה” – אבל לא, הוא באמת לא ידע את זה באופן סופי. ווטסאפ לא היה אז, אבל כן היו מסרונים והיו שמועות, וכמה דקות קודם לכן צלצל הטלפון בבית משפחת איינהורן. דוד, אבא של יהונתן, הרים את השפופרת ומהצד השני של הקו שמע את המשפט הבא: “שלום, הצטערנו לשמוע על יהונתן… יודעים כבר מתי הלוויה?”
כן, כך נודע לו שבנו נהרג. כלומר, כנראה נהרג. דוד צלצל מיד להוריי ולעוד שכנים במושב ועדכן אותם שהוא יוצא כעת עם רכבו להביא את אשתו מהעבודה בבנק, כדי להיות ביחד ולהתחיל לברר אם השמועה נכונה.
רק כעבור שעות ארוכות של אי ודאות הגיעה המונית עם האנשים מקצין העיר. יהונתן נפל. בטוח.
אולי בגלל הטראומה הזאת, היה ברור לי שברגע שצה”ל נכנס קרקעית אני מתנתק. אני מכיר את הווטסאפ הזה ואני ממש לא הולך לעבור איתו את המלחמה. יש מספיק בשורות קשות אמיתיות. ממש לא בא לי להתחיל עכשיו תקופה שבה אני מתעורר בשלוש בלילה, ונכנס מתוך שינה לאיזו קבוצה רק כדי להתעדכן ראשון על אסון נורא שלא היה או שחצי היה.
ביום ראשון בבוקר עברתי קבוצה אחרי קבוצה ופרסמתי בה את הטקסט הבא: “חברים, מקווה שתסלחו לי. אני נוטש. השמועות הנכונות/לא נכונות האלה מקשות עליי את החיים. אז אשאר רק עם ההודעות של דובר צה”ל ואולי אפסיד מידע טרי – אבל אשאר שפוי”.
אני לא יודע מה קרה שם אחר כך (הרי עזבתי), אבל למחרת שמעתי ברדיו ראיון עם משה עמר. הווטסאפ “הרג” יום קודם לכן את אחיו החייל אהרן מהיישוב ניצן, עד שבערב המשפחה גילתה שברוך השם הוא חי.
שמעתי אותו מתאר את הניסיון שלו ושל האחים להסתיר מאימא את הסלולרי, את השכנים ואת צוותי התקשורת שכבר התאספו מסביב לבית שלהם וחיכו לבשורה הרשמית, והרגשתי יותר טוב עם עצמי. לפחות אין לזה שום קשר לסלולרי שלי.
לא יודע מה איתכם, אבל אני עוד בכלל מרגיש באמצע ‘שובו אחים’. משהו פה לא נסגר, נקטע באמצע. כאילו עברנו מהר מדי ל’צוק איתן’. הרי רק הרגע עמדנו בכיכר רבין עם שלוש האימהות והתפללנו, ופתאום יש ‘צבע אדום’ באותה כיכר עצמה, ופתאום צה”ל נכנס לעזה, ואירוע רודף אירוע רודף אירוע.
יש טקסט אחד שממש נתן לי פשר, הקשר ומשמעות לכל הימים הקשים שאנחנו עוברים. הרב דב זינגר אולי התכוון לחזק רק את תלמידיו בישיבת ‘מקור חיים’ שמולם אמר את השיחה הזאת, אבל מישהו תמלל והפיץ (לא בווטסאפ!), והנרטיב הזה שהוא בנה מלווה אותי מאז שקראתי את הדברים. השיחה נאמרה בימי התקווה, לפני מציאת גופות הנערים, אבל היא רלוונטית ממש לא רק לשלושת החטופים אלא גם להרוגים ולפצועים של השבוע האחרון, ולכן אני מביא אותה כאן כמעט במלואה:
“שרנו עכשיו ביחד כמה שירים”, אמר הרב זינגר לתלמידיו. “‘אין שום ייאוש בעולם כלל’, ‘הכול הבל הבלים’, ‘ואנחנו לא נדע מה נעשה’, ‘וזוכר חסדי אבות’, ‘יש עניין שיתהפך הכול לטובה’. הסתירה בין הניגונים הללו היא עצמה ביטוי למה שעובר עלינו. האם אין ייאוש או שהכול יתהפך לטובה? האם בגלל אבות יושיע בנים או שהכול הבל הבלים? המרכז הוא שאנחנו פשוט לא נדע. עד יום חמישי שעבר, יום החטיפה, היה עולם אחד, ומיום שישי בבוקר אנחנו נמצאים בעולם אחר לגמרי. כל אחד יכול לחשוב מה עבר עליו בשבוע הזה, מתי הוא שמע, מה היה בשבת, מה היה ביום ראשון. לי זה מרגיש כאילו עברו כמה חודשים השבוע.
אתמול בערב נסעתי לשיעור קבוע שיש לי ברמת השרון עם קבוצה של אנשים שאינם דומים לקהילת הישיבה. הם לא נתנו לי ללמד את מה שהכנתי מראש, אלא ביקשו ממני להסביר להם איך זה שהחבר’ה פה רוקדים. הם היו בטוחים, במידה לא קטנה של צדק, שלמישהו הסתובב הראש. שכולם באים לחזק אותנו אבל החבר’ה פה מטושטשים.
ובאמת, אנחנו רוקדים ושמחים אבל מרגישים בפנים בדיוק הפוך. איך זה ייתכן? ובכן, לאדם אין רק לב אחד. יש מקום בלב להרבה הרגשות שונות. הדבר הטבעי ביותר הוא לעצור את החיים. להגיד שעד שמתברר מה קרה איתם, לטוב או למוטב, איננו יכולים להמשיך לחיות. כי מי שמחייך עכשיו ושר עכשיו, בעצם לא אוהב אותם, לא אכפת לו מהם. זו המחשבה הטבעית. אז איך זה שאנחנו עושים דברים כאלו? איך זה שאנחנו רוקדים?
נראה לי שחלק מההסבר, בכל סיפור וסיפור, הוא השאלה מאיפה מתחילים לספר והיכן מסיימים. כל אחד שיבקשו ממנו לספר על עצמו יתחיל בנקודה אחרת, וכל נקודה תספר סיפור שונה לגמרי. מי שמתחיל את הסיפור שלו מהשנה האחרונה מספר על דבר מסוים, מי שמתחיל את הסיפור שלו מהלידה מספר אחרת לגמרי, ומי שיבחר להתחיל את הסיפור בלידה של ההורים שלו כבר ייתן משמעות שלישית. גם הסיום של הסיפור יכול לשנות את המשמעות, בכל נקודה שבה יבחרו לקבוע אותו.
אמרתי לקהל ברמת השרון שהילדים שגדלים כאן אצלנו בישיבה מרגישים חלק מתהליך הרבה יותר ארוך. זה בגלל עצם העובדה שהם לומדים רוב היום עם אנשים שחיו מזמן, לפני אלפי ומאות שנים, ומעצם העובדה שבכל בוקר הם חושבים כבר על הנכדים שלהם בברכת התורה (‘אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו’).
בטרמפיאדה הזו, שהפכה להיות מקום של כאב ושל תקווה, עברו גם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ממש כאן בדרך האבות. אנחנו יושבים במקום שבו קדושי כפר עציון נפלו. אנחנו נמצאים ליד הקבר של רחל אמנו, שאותה אנחנו מזכירים כשקשה לנו. הסיפור שלנו יותר רחב.
מי שהסיפור שלו יותר רחב, יש לו אמנם גם יותר כאבים, אלו שעברו על כל הדורות, אבל הוא גם יודע שהסיפור לא מסתיים היום. זה נותן כוח ותקווה לדעת שיש עוד המשך, שהסיפור יותר גדול. זה נותן את האפשרות לשרוד. אנחנו יכולים להסתכל על הסיפור במבט יותר עמוק, ולגלות פתאום בתוך כל הצרות את ‘וזוכר חסדי אבות’.
מישהו אמר פעם שהגאונות של היהודים קשורה להיותם מספרי סיפורים. אנחנו חיים בסרט ארוך, שההתחלה שלו מתחילה הרחק מאחור, והמבנה של הסיפור הזה הוא ‘מתחיל בגנות ומסיים בשבח’, וזה נמצא עמוק בתוכנו”.
אבל זה היה החלק הראשון של השיחה. אחרי שהרב זינגר הסביר לתלמידיו שהם רק חתיכה מסיפור ארוך וגדול יותר, מעבר לכאן ולעכשיו, הוא הרגיש צורך להסביר עוד משהו. הרי לא רק חבריהם של החטופים לספסל הישיבה הרגישו טלטלה, אלא איתם עוד מיליונים בארץ ובעולם.
מה זה? למה זה? “כל מי שעבר את השבוע בישיבה ראה שהגיעו לכאן הרבה אנשים מכל מיני סוגים”, הוא המשיך. “אח”מים, תקשורת, בוגרים ועוד ועוד. הם אמרו שהם באו לחזק, אבל בעצם הם באו לכאן כדי להיות חלק מהסיפור. כשיש סיפור, אדם רוצה להיות חלק ממנו. כיוון שהסיפור הזה הוא לא רק שלנו ולא רק פרטי, הוא התפשט במהירות עצומה לכלל ישראל שבכל העולם.
שלושה נערים הפכו פתאום מאנשים פרטיים לחלק מכל עם ישראל. זה אומר משהו גם על כל אחד מאיתנו, כמה אנחנו חלק מעם ישראל. בהתחלה התנגדתי שהתקשורת תיכנס לישיבה כי היא מפריעה לנו, אבל אז הבנתי שבאמת באמת הסיפור הוא לא רק שלנו, הוא של עם ישראל כולו. החיילים שמחפשים, המתפללים, שולחי העוגות, המתקשרים – כולם חלק מהסיפור הגדול הזה. כולנו חלק מדבר כזה חי.
האדם הפרטי חי את החיים שלו מהלידה עד המוות, אבל אדם שהוא חלק מישראל מתחיל מ’בראשית’ ויסיים אי אז בקץ הימים. אנחנו לא הזמנו את המצב הזה, היינו שמחים לחזור ליום חמישי שעבר. היינו מוותרים על כל הביקורים ועל כל המתנות וכל תשומת הלב שקיבלנו – אבל לא שואלים אותנו. מה שהתברר הוא שעם ישראל הוא לב אחד פועם שניתן להרגיש אותו, והדבר הזה עצמו נותן לנו כוח לזעוק ולהתחנן.
גם לעולם יש לב, ועכשיו הלב של עם ישראל מנסה להזיז את הלב של העולם. אנחנו מנסים להזיז משהו, לכל הכיוונים. לכן אנחנו עצובים ובוכים, מתחננים, רוקדים, אומרים תהילים, שמחים.
אנחנו רוצים להגיד לו שהבנו את המסר, שנהיה ענווים יותר, רכים יותר. אבל לא שואלים אותנו. אנחנו מקבלים מה שנותנים לנו. ואחרי שהבנו שאנחנו חלק מסיפור גדול, ואחרי שהבנו שאנחנו מקבלים ממנו את הכול, את הטוב ואת הרע, ושבכל מקרה נקבל, אז אנחנו שואלים: מה אכפת לך לתת לנו את הטוב?”
אני חושב שהטקסט הזה הוא הפרשנות הכי נכונה לתקופה הזו. אל תקראו אותו כדבר תורה, אלא כאקטואליה. תדמיינו את המגיש באולפן אומר: “תודה לך, רוני דניאל מגבול עזה, ועכשיו אל פרשננו הרב דב זינגר, אתה מספק לנו פרטים חדשים על הרקע ההיסטורי לאירועים”. ואז פרשננו אומר שכן, הכול מתחיל בספר בראשית, והכול ייגמר באחרית הימים, ויש פה מאבק של עם אחד עם תורה אחת על המקום שלו בארץ אחת בעולם.
ואולי אולי, זה מאיר באור אחר גם את טירוף הווטסאפ. אחרי הכול, אנחנו פשוט רוצים להיות חלק מהסיפור. השמועות והבירורים והסקרנות האדירה וההעתק-הדבק, מעידים בעצם על משהו טוב: אנחנו מעורבים, אנחנו דואגים, אנחנו רוצים לדעת ולהרגיש. זה הרי עדיף פי כמה על עם שבמהלך לחימה מגלה אדישות. שמעבירים לו ידיעה מדאיגה על הרוגים או חטופים והוא ממשיך הלאה, כאילו כלום.
והאירוע שהוכיח בצורה חד משמעית איך כל יהודי הוא חלק מסיפור גדול ומשמעותי יותר התרחש ביום שני בלילה בחיפה. עשרות אלפים הגיעו ללוות למנוחת עולמים את החייל הבודד שון כרמלי, ובהמשך השבוע ליוו כך רבים גם את ג’ורדן בן סימון ואת מקס שטיינברג (תחשבו על זה, עם שמות כמו שון, ג’ורדן ומקס, הם באמת יכלו לבלות את חייהם הרחק הרחק מרצועת עזה).
ישראל בלק, חרדי תושב אזור המרכז שהגיע לשם, כתב על רגע אחד בלילה הזה: “לבית העלמין הגיעו אלפי אנשים לחלוק כבוד לבחור שהם לא מכירים ואפילו לא יודעים איך הוא נראה, אבל השיא היה בדרך הארוכה לשם. החנינו את הרכב רחוק והתחלנו ללכת ביחד עם כולם ברגל. לפניי בשביל העפר צעדה אישה קשישה ושוחחה בטלפון ואמרה: ‘אני בהלוויה של…’. ואז היא הסתובבה אליי ואמרה: ‘תזכיר לי בבקשה מה שמו של החייל הזה?'”
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’