מתארגנים: הבעיה אצל גנץ היא לא העילגות. העילגות היא רק סימפטום

1.

פורים שמח שיהיה לנו. אני יודע שיש עוד זמן, בקושי התחלנו את חודש שבט, ואני כבר ממש לא בגיל שבו מתכוננים לפורים חודשים קודם. יש עוד זמן (אז אל תקנו תחפושות מוקדם מדי, כי הילדים לא יוכלו להתאפק וילבשו אותן בבית, ועד פורים הן ייהרסו).

זה בכל הנוגע לפורים של שושן הבירה. אבל בכל הנוגע לממלכה שלנו, אנחנו כבר זמן רב בעיצומה של מגילת אסתר. בתקופה האחרונה אנחנו עדים לשרשרת אירועים היסטוריים ודרמטיים שכל אחד מהם פלאי בפני עצמו.

כשקוראים בפורים את מגילת אסתר נדמה שהכול קרה בתוך כמה ימים, גג כמה שבועות. סעודת אחשוורוש, ואז המן עולה לגדולה ומשכנע את המלך להרוג את כל היהודים. בום. כמה ימים אחר כך, נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזיכרונות, ואז מתברר שמרדכי הציל אותו, ואז המשתה של אסתר ו-בום, הגזירה מתבטלת והמן נתלה. אירוע רודף אירוע.

אבל לא. עלילת מגילת אסתר, ממשתה המלך אחשוורוש ועד נס ההצלה, נפרשה על פני לא פחות מעשר שנים (!).

תחשבו איך נראו מאמרי הדעה בעיתונים בתקופה שבה מרדכי לא כרע ולא השתחווה. ואני מדבר אפילו על העיתונות היהודית. מן הסתם ביקרו אותו וכתבו בחריפות נגד ההתעקשות שלו. כתבים מדיניים חשפו מסמכים עם הערכות קשות של בכירים לשעבר באמ”ן על הנזק שהוא עשוי לגרום ליהודים. התפרסמו קריקטורות מרושעות.

ולא רק בזירת מרדכי: כל הסאגה הזאת של יחסי אחשוורוש והיהודים נמשכה, כאמור, עשור שלם. האם בזמן אמת מישהו בכלל הבין שיש כאן מהלך אלוקי מופלא? לא בטוח. אתם יודעים מה? אולי ביום שבו המן הוליך את הסוס ועליו מרדכי בלבוש מלכות, דיווחו במהדורת החדשות המרכזית על סוג של אירוע חיובי, והמגישה חמוצת הפנים שינתה ממנהגה וחייכה.

חוץ מהיום הבאמת מפתיע ההוא, אני מעריך שעד ביטול הגזירה לא היה נראה שהמציאות מתקדמת בכיוון הנכון.

אבל במגילת אסתר 2020 הכול הרבה יותר ברור. אני לא טוען שטראמפ הוא אחשוורוש וגם לא שנתניהו הוא מרדכי היהודי. אבל צריך להיות עם ראש של ויזתא כדי לא לראות איך הקב”ה מנהל את העולם בכלל, ואת מדינת ישראל בפרט, צעד אחר צעד.

השבוע נכתב מול עינינו עוד פרק דרמטי במגילה המפותלת. מה יהיה הסוף? אנחנו מאמינים שבסוף-בסוף תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.

השאלה היא מה יקרה עד אז.

2.

ומכאן לגנץ: ביום שני השבוע, בשעות אחר הצהריים, קיבלתי בכמה קבוצות את סרטון הווטסאפ שלו מתראיין עם בואו לוושינגטון.

הוא אמר שם למיקרופון של כתב ‘כאן’ את המילים שהפכו תוך דקות לקאלט: “אנחנו רק הגענו. התארגנו, מתארגנים, נתארגן”.

עוד לפני שפתחתי, ידעתי מה אני הולך לראות. הרי גם בלי ללחוץ פליי אתה רואה שזה סרטון עם בני גנץ, ואם גנץ נמצא במערכה הראשונה, אז במערכה השנייה – סליחה, בעצם כבר בראשונה – תהיה התבטאות שלו שתביך אותך.

גם אם אתה הכי לא מצביע כחול לבן, אתה תהיה נבוך בשביל מי שכן. שזה אומר להיות נבוך בשביל לא מעט אנשים. 1,151,214 איש ואישה הצביעו לגנץ בבחירות האחרונות, ולפי כל הסקרים מספר די דומה יצביעו לו בבחירות הבאות.

תחשבו מה זה: מאות אלפי ישראלים שהדה לגיטימציה לנתניהו עבדה עליהם עד כדי כך שהם מסכימים שגנץ יחליף אותו. אתה צריך להגיע לרף מאוד מאוד גבוה של מוסתות (יש מילה כזאת?) כדי לקחת סיכון מטורף כזה.

איך אמר השבוע עו”ד ארי שמאי? “אין בן אדם אחד במדינה שאם יש לו עסק ששווה מיליון דולר, ייתן לבני גנץ לנהל אותו ולא לנתניהו, שמאלני ככל שיהיה”.

3.

ושלא נתבלבל: הבעיה אצל גנץ היא לא העילגות. העילגות היא רק סימפטום. סימפטום שאגב אפשר לחיות איתו.

לאחרונה, כשנשאל על ההופעות המביכות שלו, אמר גנץ ש”גם משה רבנו היה מגמגם”. נכון. היהדות לא מתרשמת יותר מדי מיכולות רטוריות. לא צריך להגיע עד משה רבנו. גם בדורנו, גדולי ישראל לא “נבחרו” לתפקידם בגלל שהם יודעים לדבר טוב.

אלא שאצל גנץ זה לא רק כבדות פה, זו גם כבדות מחשבה. הוא פשוט לא קרוץ מהחומר הנכון, יש לו בעיקר את העטיפה הנכונה. הרי בלי המראה שלו הוא בחיים לא היה מגיע לאחוזי תמיכה כאלה. למעשה הוא גם לא היה מועמד. אתם מדמיינים את כחול לבן מעמידה את איזנקוט בראשה? בחיים לא. למה? גם הוא היה רמטכ”ל. התשובה היא: נכון, אבל זה גובה של רמטכ”ל?

“יח”צניו – שהם למעשה מנהליו – מבינים שהשמאל נואש לדמות מנהיג, ושעיתונאי שמאל משתוקקים לצלם ‘מנהיג נולד'”, אבחן השבוע ד”ר איתן אורקיבי בישראל היום, “הם חגים סביבו יחד כמו מחלקת מלבישות באופרה בחילופי מערכות: כבר אי אפשר לזהות מי מהקמפיין ומי מהתקשורת – אחד עם פודרה, אחרת עם כובע, השלישי מצחצח נעל, כולם פועלים בזמזום כוורתי נמרץ כדי שיגיעו השניים־שלושה פריימים מוצלחים עם חליפה, דגל ברקע, מאבטח, משהו של אמריקה – כל הפרופס ההכרחיים כדי שזה ייראה ‘כמו ראש ממשלה’.

“לזה הכוונה ב’התארגנו, מתארגנים, נתארגן’. הסט מוכן… אקשן, קאט, טוויט. אז בני גנץ עשה את וושינגטון, ונתן סופסוף קצת נחת ליועצים, ולעיתונאים, ולצייצנים, שסף הציפיות שלהם כבר כל כך רדוד, נחות ושטחי – שהם מתפוצצים מגאווה שהמועמד השיג סלפי עם טראמפ.

“זה נכון שהילד המוצלח והשנוא של השכנים משנה את ההיסטוריה בזמן שאנחנו מתפעלים מזה שהתכשיט שלנו הצליח לקשור עניבה, אבל זה הסוס שיש לנו, ואיתו ננצח”.

4.

השבוע כחול לבן השיקה את הקמפיין שלה לבחירות הקרובות. אני לא יודע אם היה אירוע השקה חגיגי, אבל היה יותר מזה: הקמפיין הגיע לפה של המועמדים. לכל מפלגה יש דף מסרים וזה מקובל, אבל בכחול לבן זה שקוף במיוחד. אתה שומע את כולם חוזרים מילה במילה על אותה אמירה, כאילו כל אחד קיבל טלפרומפטר פרטי משלו.

בבחירות הקודמות לפיד דיבר שוב ושוב על כך שנתניהו דווקא היה פעם טוב, אבל משהו רע עבר עליו. “אני מכיר אותו, זה לא אותו נתניהו שהיה פעם. משהו קרה לביבי, הוא איבד את זה”, הוא אמר וחזר ואמר עד שהשקר הזה קנה שביתה במוחותיהם של 1,151,214 בוחרים.

לקראת הבחירות הקרובות החליטו לרענן קצת את המסר. הנה הגרסה העדכנית מהשבוע: “ברור שאדם לא יכול לנהל את ענייני המדינה ובמקביל לנהל תיקים של שוחד, מרמה והפרת אמונים ובמקביל להתעסק בעסקת המאה”, אמר לפיד שעות ספורות לפני מסיבת העיתונאים ההיסטורית של טראמפ ונתניהו.

ובני גנץ כתב ממש באותן מילים: “בפני אזרחי ישראל ניצבת בחירה ברורה: ראש ממשלה שיעבוד עבורם או ראש ממשלה שעסוק בעצמו. אף אדם לא יכול לנהל מדינה ולנהל במקביל שלושה תיקים פליליים חמורים על שוחד, מרמה והפרת אמונים”.

ובכן, לא מדויק. אדם רגיל אכן לא יכול לנהל את ענייני המדינה ובמקביל לנהל תיקים של שוחד מרמה והפרת אמונים, אבל נתניהו הוא לא אדם רגיל.

אני לא חסיד שוטה של נתניהו. אני אפילו לא סתם חסיד שלו. אבל התפקוד שלו בימים אלה, בשנים אלה, מול כל הלחצים וכל האיומים מכל הסוגים ומכל הכיוונים, מעורר השתאות. אלא מה, אתם אומרים שכשייפתח המשפט שלו בפועל ייפגעו היכולות שלו לנהל את המדינה? בסדר, אני זורם איתכם. ייתכן. אבל תאמינו לי, טוב נתניהו פגוע וחבול ומוטרד מתיקים משפטיים, מגנץ בשיא גובהו ויופיו והתארגנותו.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’