גם הבחור מהישיבה קטנה ידע לספר

“ואז אילה חסון פונה לנהג האוטובוס בבאר שבע ומציעה לו לתאר בלשונו (“תאר בלשונך”) את הפיגוע – ואז נהג האוטובוס מתאר את האירוע בדיוק בלשונה של איילה חסון עצמה, ואף מדייק ופותח באיחולי בריאות ורפואה לנפגעים. מדוע דימתה איילה חסון שיש הפרש בין לשונה ללשון נהג האוטובוס”? [אדם ברוך, תקשורת, עמ’ 14].

התיאור הקצר הזה מאפיין במידה רבה את מה שמתרחש בתקשורת, במערכות העיתונים, אבל גם ברחוב בימים אלה: כולם מנסים לדבר בשפה של התקשורת. כולם מספרים את אותו נרטיב, וכולם מציעים את אותם ריטואליים.

מה היא השפה של התקשורת? מי קובע אותה, ומה קורה למי שחורג מהנורמה השיחנית החדשה? תלוי את מי שואלים ומתי.

לשון אחר: יש את הימים שטרם הכניסה הקרקעית, המבצע גופו, והימים הבאים.

בימים הראשונים של המבצע ידעו כולם כי יש לכתוש את החמאס מהאוויר. חיל האוויר נעזר במודיעין מבריק, מאתר את מקום משכנם של מחבלי החמאס וראשי הטרור, ומחסל אותם בסיסטמתיות ראויה להערצה. “חיל האוויר מזהה בעזרת מודיעין את המטרה, ומשגר טיל לעבר מקורות הירי” יסביר הילד מן הישיבה הקטנה במודיעין עילית לחבריו. במילים הללו ממש.

הפרשנים כולם גם יודעים לספר, כי אין כל רצון להיכנס לעזה. גם אם כן, ‘מדובר בכניסה מוגבלת’. יומיים שלשה לכל היותר.

מי הם הפרשנים הללו? מאחר שערוצי החדשות הגדולים לא החליפו עדיין את אנשיהם המרכזיים, אני מרשה לעצמי לחשוף כי מדובר באלו שאמרו רק לפני כחודש, כי צה”ל ימצא את שלשת הנערים החטופים בתוך ימים ספורים, ויסגור על החוטפים, שכן ‘אין להם לאן לברוח’. את הנערים כידוע מצאו אזרחים במקרה כעבור 18 ימים, והחוטפים עדיין מסתובבים חופשי.

בימים אלו השיח על ‘הפסקת אש’ נחשב עדיין ללגיטימי. איש לא מעוניין להיכנס לעזה, והפרשנים יודעים לספר על הקרבנות הרבים והמיותרים שעלולים להיערם במלחמה גרילה הנערכת פנים אל פנים. נתניהו מקבל את הפסקת האש, ואפילו הילד מן הישיבה קטנה במודיעין עילית יודע לספר כי ‘הפסקת האש היא הצעד הנבון ביותר מבחינה מדינית’. במילים האלה ממש.

בינתיים החמאס אמנם ‘פגוע קשה’ כפי שמספרים הפרשנים, אך משום מה הטילים ממשיכים וגם ראשיו עדיין לא זחלו החוצה מן הבור. אז מגיע השלב השני.

בשלב השני, גוף המבצע, הופך פתאם השיח – לדיבור על מנהרות. היכן היו המנהרות – מנהרות הטירור – בהפסקת האש לפני שלושה ימים? מדוע העובדה כי תושבי הדרום התלוננו במשך שנים על פחדם מכל קול רעש של חפירה, לא זכורה פתאם לאיש?

בינתיים הבחור מן הישיבה הקטנה במודיעין עילית יודע לספר על ‘האיום האסטרטגי’ של המנהרות ועל העובדה כי ‘אם לא היינו משמידים אותם בפעילות קרקעית הכרחית, היינו נתקלים ב’מגה פיגוע”. במילים האלה ממש.

בימים הללו, השיח על הפסקת האש כבר מקבל קונוטציה של הססנות. ‘הפסקת האש תועיל לחמאס. הוא יתחמש בינתיים, וגם יגזור קופונים מדיניים’, יאמר הנער מן הישיבה הקטנה במודיעין עילית. במילים האלה ממש.

בינתיים, גם אסור להשמיע כל דעה שאינה קונצנזואלית, או במילים אחרות, אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם הקו אותו מוביל נפתלי בנט חמוש בחולצה קצרה ובעברו בסיירת (‘קומנדו’ באנגלית), בראיונות שלו לסי אן אן, ולאל ג’זירה. העובדה שבין גדעון לוי המאוס, לבין בנט וליברמן קיימת עוד קשת של דעות נעלמה לחלוטין מן השיח התקשורתי.

מה יהיה השלב השלישי? אם חלילה תימשך המערכה, מספר החללים יעלה, וראשי החמאס ימשיכו להילחם מבלי להתחשב (כמה מפתיע) במותם של מאות הנשים והילדים שלהם, יהפוך נתניהו לאחד האנשים השנואים במערכת. משהו כמו אולמרט במלחמת לבנון.

האיש שנחשב עד כה בפי הפרשנים ומכאן אצל כולנו, לאיש שקול, מדוד, לא מתלהם, ומחושב, יהפוך בתוך ימים ספורים בפי הפרשנים, ומכאן שאצל כולנו, להססן, חששן, חסר חוט שדרה ואחראי למחדלים שקדמו למלחמה, והכל ייזכרו בערגה בשרון המנוח, יוזם ההתנתקות.

גם הילד מן הישיבה קטנה במודיעין עילית ידע לספר כי ‘אנו חסרים את הדמות שעשויה להוות משקל אסטרטגי בעלת יכולת הרתעה אמיתית מול החמאס’.

במילים הללו ממש.