טוּר הזהב • על חזנות מושפעת ומשפיעה

החזנות האשכנזית של ימינו, כפי שאנו מכירים אותה – לא צמחה בחלל ריק. אפשר לומר עליה שהיא שילוב של שני זרמים עיקריים בליטורגיקה היהודית האירופאית: הליטורגיקה היהודית המערבית (המערב והמרכז אירופאית) והליטורגיקה היהודית המזרח-אירופאית.

הליטורגיקה היהודית המערב-אירופאית הושפעה, ללא ספק, מסביבתה: גדולי המלחינים היהודים באזור זה, אשר כתבו יצירות מוסיקאליות לבית הכנסת, כדוגמת שלמה זולצר (1804- 1890), לואי לבנדובסקי (1823-1894), שמואל נאומבורג (1817-1880) ואחרים – הושפעו בכתיבת המוסיקה הדתית שלהם מהמלחינים ידועי-השם הלא יהודים בתקופתם.

ידוע ששלמה זולצר, שניתן לראותו כ’מייסד’ האסכולה היהודית המערב-אירופאית בחזנות, היה חבר קרוב של המלחינים פרנץ שוברט, פרנץ ליסט ורוברט שומאן.

ואילו לואי לבנדובסקי, היה בקשרי ידידות עם קומפוזיטורים רומנטיים (על הזרם הרומנטי באומנות המערב-אירופאית נכתבו מאמרים וספרים לרוב. ניתן לקרוא על-כך לדוגמא באנציקלופדיה העברית [ע”ע ‘אמנות’] ואפילו בוויקיפדיה) רבים בני דורו, וכן כיהן כפרופסור למוסיקולוגיה בקונסרבטוריון של ברלין.

יצירותיו מושפעות מיצירותיהם של גדולי המלחינים בני המאה ה-19 ואף של מלחינים קדומים יותר. מלחינים אלה כתבו הן יצירות מקהלתיות לכנסיה והן יצירות לאולמות הקונצרטים ולאופרה. במילים אחרות: הן יצירות קודש והן יצירות חול.

לואי לבנדובסקי | צילום: Yellowmellow45 – ויקיפדיה

החזנות האשכנזית המזרח-אירופאית, גם היא, כמובן, לא צמחה בחלל ריק: היא מושפעת מליטורגיקה עממית גויית-סלאבית, המושרת הן בכנסיה והן מחוצה לה.

ניתן לומר כי המאפיין העיקרי של החזנות המזרח-אירופאית הוא היסוד התחינתי שבה: החזן, שהוא לרוב גם ‘בעל-התפילה’, שופך שיחו בפני קונו, בבכי ובתחנונים לרוב.

הוא איננו מנסה בשום אופן ‘למתן’ את עצמו. להיפך: ככל שהוא ‘בוכה’ ומתחנן יותר – כך גם ניתן לומר שהמוסיקה שלו עשירה ומגוונת יותר.

החזנות המזרח-אירופאית צמחה, כמובן, רובה ככולה ב’שטייטעל’, העיירה היהודית הקלאסית במזרח-אירופה.

וכיוון שמצבם של היהודים בעיירה הממוצעת, לכל אורך ההיסטוריה שלה – היה בכי-רע, כך אין קושי להבין מדוע היסוד התחינתי, ה’בכייני’ לרוב בחזנות זו – חזק ודומיננטי כל-כך.

לואי לבנדובסקי – כי כשמך

החזנות המערב-אירופאית, לעומת זאת, הרבה יותר ‘מאופקת’, הרבה יותר ‘מלאת הדר וטקס’ – מאחותה המזרח-אירופאית.

מבחינה זו ניתן לומר, כי היא פועלת בשתי דרכים המשלימות זו את זו:

א. ‘חזנות השבח’; היינו – חזנות המורכבת מיצירות הבאות לשבח ולפאר את שמו של הקב”ה ולהאדירו, לרוב – במעמדים שמחים וחגיגיים.

ב. ‘חזנות ההשלמה וצידוק הדין’ – המורכבת מיצירות שקטות ומינוריות, המושרות לרוב באירועים עצובים ו’מהורהרים’, כדוגמת פטירתו של אדם וכדומה.

שלמה זולצר| צילום: Adolph Kohut – ויקיפדיה

במשך הזמן (בעיקר, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20), נתקיימה איזושהי ‘סינתזה’ בין החזנות המזרח-אירופאית ואחותה המערב-אירופאית: חזנים מזרח-אירופאים ‘השתלמו’ בחזנות מערב-אירופאית וכן להיפך: חזנים מערב-אירופאיים באו ב’מגעים תרבותיים’ עם חזנים מזרח-אירופאיים ולמדו את סגנונם.

לדעתי, המפורסם מבין החזנים ששילבו בין שני הסגנונות בהצלחה יתירה, היה החזן יוסל’ה רוזנבלט (1882-1933). הוא כמובן גדל והתחנך על ברכי החזנות המזרח-אירופאית, אך החל בימי כהונתו בבית הכנסת הגדול בהמבורג, בתחילת המאה ה-20,  יותר ויותר ‘לפזול’ לעבר הסגנון המערב-אירופאי ולחבר יותר ויותר יצירות בסגנון זה, כדוגמת ‘ובנחה יאמר’, ‘הללו עבדי ה” ועוד ועוד.

יוסל’ה רוזנבלט – הללויה