אלי, אלי, למה עזבתני • 69 שנים לעולי הגרדום הי”ד

בהר-הרצל התקיימה אזכרה לזכרם של אליהו חכים ואליהו בית-צורי הי”ד שהועלו לגרדום במצרים, לאחר שהתנקשו בלורד הבריטי ‘מוין’, לפני 69 שנים.

אחיו של חכים, שהשתתף באירוע, סיפר לחרדים 10, כי אליהו היה היחיד במשפחה שהלך לארגון לאומי, בעוד כל המשפחה הגיעה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. בין השאר סיפר אחיו של חכים, כי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ששמע על מעשיהם של השניים, אמר כי הוא “מסיר בפניהם את הכובע”.

אליהו חכים נולד בשנת 1925 בביירות לפולה ושמעון הכהן. בהיותו בן 7 עלה לארץ ישראל עם הוריו. כשגדל, התנדב לצבא הבריטי והוצב במצרים, יחד עם לוחם לח”י נוסף, אליהו בית-צורי.

לאחר שערק משירותו הצבאי בצבא הבריטי, הצטרף חכים לארגון הלח”י. בין השאר השתתף חכים בהתנקשות הכושלת בחיי הנציב העליון הרלוד מקמייקל בשנת 1944.

אליהו חכים ואליהו בית צורי נשלחו בהוראתו של מפקד הארגון יצחק שמיר להתנקש בחייו של הלורד מוין בקהיר, ששימש אז כשר המדינה לענייני המזרח התיכון. בלחץ בריטי הם הועלו לגרדום המצרי ביום ח’ בניסן לפני שישים ותשע שנה.

הלורד מוין הונח על כוונת ארגון הלח”י לאחר שהוגדר בכרוז של הארגון כאוייב מושבע לשאיפת החופש של העם העברי בארצו. מוין הגדיר את העם היהודי כ”ערב רב של גזעים לעומת שבטי ערב שהם גזע שמי טהור”. דברים אלה הביאו אותו למסקנה כי אין לו לעם היהודי כל זכות על ארץ ישראל.

מוין סירב בין השאר גם להצעה להציל מיליון מיהודי הונגריה בתואנה: “מה אעשה באותם יהודים?”, טענה אותה שמע יואל ברנד, מפעילי ועד העזרה והצלה של יהודי הונגריה.

השניים שנלכדו לאחר ההתנקשות, כשניסו להימלט על אופניים בסימטאות קהיר, נכלאו ובמשפטם הציגו הופעה שרוממה את רוחו של העם היהודי בארץ ובעולם. השניים סירבו לדבר ערבית, כמצוות בית המשפט, ומשהושת עליהם גזר דין מוות סירבו לבקש חנינה. אליהו בית צורי הבהיר אז: “לחיות חיים קצרים ולעשות מעשה למען המולדת, זהו ניצחון”.

לוחמת הלח”י, חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, סיפרה על אותם ימים בהם שקל הלח”י לפרוץ לכלאם של השניים, אולם “ידענו שאנחנו מסכנים שני חברים אחרים שהיו עלולים להיהרג במשימה ולכן היא בוטלה”.

“העם המצרי התרשם ביותר מדמותם הגאה של השניים”, סיפרה כהן וציינה: “בני נוער מצריים הפגינו בקהיר נגד ההוצאה להורג, גם שופטי בית המשפט המצרי התרשמו מאישיותם של השניים, ולולי לחץ שהופעל עליהם מצידו של המנדט הבריטי לא היו מוצאים להורג”.

על רגע מרגש במיוחד ומצמרר ביותר מספרת גאולה כהן, הוא רגע השבת גופותיהם של השניים לישראל כעבור שלושים שנה.

“הגענו לשדה התעופה כמשלחת הלח”י בראשות יצחק שמיר. הארונות התקבלו בטקס צבאי מרשים על ידי הרבנות הראשית בניצוחו של הרב הצבאי הראשי באותם ימים הרב גד נבון. יצחק שמיר, שהכיר את השניים והיה זה ששלח אותם למשימה הוזמן להיות נוכח ברגע פתיחת הארונות. קיוו שאולי יזהה את השניים, אולי על פי בגדיהם או חפצים שיהיו בארון, אבל ההתרחשות הייתה אחרת לחלוטין.

“הארונות נפתחו, לא אשכח את ה”ואו” ששמעתי מפיו של יצחק שמיר, כך גם מפיותיהם של אנשי יחידת הרבנות הצבאית. הגופות היו שלמות לגמרי. כלום בהם לא היה רקוב, אפילו הבעת פניהם נותרה כשהייתה. לא היה צריך כל מאמץ בזיהוי, הם פשוט נותרו כפי שהיו. מישהו מאנשי הרבנות הצבאית הזכיר אז את מאמר חז”ל שרימה אינה שלטת בהרוגי מלכות. כולם היו המומים”.

חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי, שהשתתף בטקס האזכרה, אמר: “חובה עלינו לזכור את אלו שנפלו, בשביל לתת לנו כיהודים לחיות כאן”.