המדריך השלם לחיים כניגון: כל כך הרבה מתיקות של אהרן רזאל

1.

לפני קצת פחות משנה, אחרי שכתבתי כאן בהתלהבות על השיר החדש של אהרן רזאל ‘הגיבן הקדוש, שאל אותי מישהו אם לא היה ראוי לפרסם גילוי נאות. אתם יודעים, ההערה הקטנה הזאת שהעיתונים נוהגים לשבץ בתחתית הטקסט, כדי לצאת ידי חובה במקרה שיש צורך ליידע את הציבור שבין מושא הכתבה לכותב יש קשר אישי ולכן הוא לא אובייקטיבי, הפעם.

עניתי לו שזה לא שאני לא אובייקטיבי לגבי אהרן רזאל בגלל שיש לי קשר אישי איתו, אלא שיש לי קשר אישי איתו בגלל שאני לא אובייקטיבי לגביו.

מסובך? טוב, אתם יודעים מה, בואו נעשה גילוי נאות מסודר וזהו: כותב השורות מוקסם כבר עשרים שנה מיצירתו רבת הגוונים של אהרן רזאל, עד כדי כך שבשנים האחרונות הוא לא הסתפק בהאזנה למוזיקה שלו אלא אף טרח להכירו אישית, ובניגוד ליוצרים מוערכים אחרים אשר מוטב לעיתים לא להכירם מקרוב ולהתאכזב, כאן התגלה אומן מיוחד שהוא ויצירתו המופלאה חד הם.

עכשיו הכול אֶתי? יופי.

אבל, רגע, יש לי עוד גילוי נאות אחד: גם אחרי שהכרתי מקרוב את אהרן רזאל, לא הצלחתי באמת לפצח אותו עד הסוף. אני מכיר את הביוגרפיה שלו ואת משפחתו, אני מכיר את מקורות ההשראה שלו, אבל בכל זאת, מה המנוע, מהיכן נובע המעיין המוזיקלי והטקסטואלי שרק משתבח עם השנים? או אם נעבור לדימויים מהרפרטואר שלו: מהו חומר הבעירה של הסנה הבוער הזה שאיננו אוכל?

השבוע רזאל הוציא לאור יצירה חדשה שמלמדת עליו לעומק. לא אלבום חדש ואפילו לא סינגל, אלא ספר צנוע בכריכה רכה: ‘החיים כניגון’ (הוצאת ‘דברי שיר’).

למרות שלא מדובר בספר מתח – הכי לא, זאת אסופה של סיפורי מסע, הגיגים ומחשבות שראוי לקרוא לאט לאט – בכל זאת קראתי אותו בפעם אחת. מה לעשות, זה מה שקורה לי גם עם שוקולד טוב. אני לוקח קובייה ועוד קובייה ועוד אחת ואז רק אחת אחרונה – והשוקולד נגמר.

רק שבניגוד לשוקולד, כאן לא גמרתי עם בחילה. להפך, אתה קם מהספר עם רצון, אפילו כמיהה, לעשות משהו: ללמוד, להתפלל, להתבודד, לטייל, להקשיב, לכתוב, לשמור בכיסך את העלה שנח על ראשך. בקיצור, לחוות את היקום כמו רזאל. כמעט ניגשתי אל הפסנתר כדי לנגן, אבל אז נזכרתי שאין לי פסנתר.

2.

הנה דוגמה: “אחר הצהריים, יום חמישי. כותב בביתי. הזמן הזה של כמעט סוף השבוע וליל שישי שמתקרב. האור הגנוז של שבת עושה חזרות גנרליות אצלנו בסלון, והנשמה היתרה מדליקה אורות נחיתה לקראת כניסתה לגופים שלנו פה בעולמנו. בשיר של אהוד בנאי יש שורה מרגשת על התקליטים הישנים בבית: ‘השירים שליוו את חייו’. לי יש שירים שבהם ניסיתי להכניס את התורות שליוו את חיי. כל מיני דברים ששמעתי, למדתי, קראתי והיו לי מקור השראה בעבודת ה’. הרי יש תורות שאתה מבין, יש תורות שמחכימות אותך, ויש תורות שהן סוג של עדשה. אתה מרכיב אותן על עיניך או על נשמתך ורואה דרכן את כל העולם אחרת”.

זה בעצם מה שעושה הספר הזה. בזמן הקריאה בו אתה מרכיב את משקפי הפלא של רזאל – והעולם נראה אחרת לגמרי, המציאות מקבלת עומק.

“בליל שבועות לקראת הנץ החמה יצאתי עם קבוצת סטודנטים של ‘נפש יהודי’ להתפלל על הגג של ישיבת ‘אש התורה’ ברובע היהודי”, מספר רזאל, “היה מדהים לראות את הזריחה, את הכותל, את מקום המקדש. לרקוד בהתלהבות את שירי ההלל. רק דבר קטן הפריע לי כל התפילה: מנוף ענקי שעמד מולנו והסתיר את כל הנוף. אחר כך, כשנתיישבה עליי דעתי, התביישתי: איך המנוף הפריע לי? הרי על מה התפללו אבותיי שחלמו לחזור לכאן? לדרוך בארץ ישראל ולחונן את עפרה. אם כן, אותו מנוף ענק ומכוער מפלדה שהוקם פה בשביל לבנות, לשפץ ולהרחיב – הייתי צריך להתרגש ממנו עצמו!”

הבנתם את הראש? וכשחווים ככה את החיים, אפילו פדיחות מקצועיות הופכות לחוויה מרגשת: “כל זמר מתחיל חולם להופיע בחברון באירוע הגדול בפסח או בסוכות. מודעות ענקיות בכל הארץ, קהל מדהים, מיקום מרגש.

“בפעם הראשונה, כיאה לזמר צעיר, פתחתי את האירוע בטרם הגיעו רוב האוטובוסים עם הקהל הגדול. כמובן שקיוויתי שיום אחד אזכה להופיע לקראת החשיכה, בשעה שבה האומנים הידועים מופיעים. כעבור כמה שנים קיבלתי טלפון: ‘השנה אתה מופיע בסוף, חותם את האירוע’, בישר לי המפיק. בדמיוני כבר ראיתי את האלפים… הגיע האירוע. אומנים רבים עלו וירדו, ועם כל הדיבורים והפוליטיקאים, כשהגיע תורי כבר נהיה מאוחר.

“המפיק פנה אליי לפני עלייתי לבמה ואמר: ‘אהרן, לפני שאתה מתחיל, אני רק צריך שתודיע שהאוטובוסים יוצאים’. לא הבנתי. מה? עוד לא התחלתי לנגן! ‘אין מה לעשות’, הוא אמר, ‘צבא, אישורים, המח”ט, וואוצ’רים של האוטובוסים… אתה חייב להודיע שהאוטובוסים יוצאים!’.

“וכך התחיל עבדכם הנאמן את הפריטות הראשונות של ‘זמן הגאולה’ מול קהל האלפים והודיע את שהודיע. הקהל הפנה את גבו והחל לרוץ לכיוון האוטובוסים בקצב התופים של השיר”.

וואו. איזה כשלון מביך ומהדהד. אבל לא כשאתה עם עדשות אהרן רזאל. הוא מסיים את הסיפור כך: “זה היה נפלא באמת… נשארתי עם האבות והאימהות הקדושים והמשכתי לשיר”.

3.

על עטיפת הספר יש תמונה יפה של רזאל יושב על סלע עם גיטרה בלב היער. האמת שבאותה מידה התמונה הייתה יכולה להיות של רגעים הרבה פחות פסטורליים. רזאל מקבל השראה גם מהמכולת, מהתור בבנק, מהרחוב, מהטרמפ וכמובן מהישיבה: “עכשיו זמן חורף. זמן להעמיק שורשים פנימה, לא לחפש תוצאות מיד. היום הייתי בשיעור עיון בגמרא. פרק ‘חזקת הבתים’, מסכת בבא בתרא. הצלחתי לעקוב אחרי חמישים אחוז מהשיעור, ומתוך זה הבנתי גם חמישים אחוז…

“אמרתי בליבי: ה’, אני יודע שהמאמץ שלי להבין איננו לשווא. יום אחד זה עוד יצמיח שורשים, יניב פירות, גם אם ייקח קצת זמן. גם על פניו של החברותא שלידי בשיעור, דניאל זמיר, נגן ג’אז מעולה וידוע, ראיתי את המאמץ להבין. לחשתי לו כדי שנתעורר: בילדותי, אבי לקח אותנו לשמוע תזמורת ג’אז בתיאטרון ‘פרגוד’. אני זוכר כמו היום איך חשבתי לעצמי: למה האנשים על הבמה מייצרים רעש כזה? כאילו עשרים סירנות שונות עולות ויורדות. היום, אני ממש יכול להתעלות מאותם צלילים.

“כך גם בסוגיה שלפנינו, יום אחד זה יהיה כמו מוזיקה באוזנינו. הרב רפאל וינגוט בצפת היה אומר לנו, בהומור של יהודי מברוקלין: ‘היום אנשים רוצים להפוך לתלמידי חכמים בן לילה – וגם לישון באותו לילה…’. חברים, זה זמן חורף. זמן לחרוש ולחכות לגשמים. אין כרגע בשדה מה לקצור. עת לזרוע ולהמתין באמונה”.

4.

“מעשה בנער שלמד בין הגויים, וכמעט שנתערב ביניהם”, כך נפתח אחד הסיפורים. “ומלבוש קבוע בבית ספרם היה, ועליו סמל של כמין צלב. יום אחד פנה אליו נער בדרך סוד ואמר: יודע אני שיהודי אתה. גם אני. דע לך, להוריד את אותו סמל מהבגד אי אפשר משום איבה, אך גם לענוד אותו על המלבוש אין זה מדרך אומתנו.

“מה עושים? רבי גדול יש מעבר לים. הרבי של חסידי חב”ד. כל יהודי, בכל פינה בעולם, שולח לו מכתב ובו שאלה. גם אנחנו שלחנו לו וענה לנו. מה ענה? הורה לנו לתפור תפר קטן על צלע של אותו שתי וערב, שאינו נראה בבירור, אך יש בו, בתפר הקטנטן, מעשה המבטל את אותו צלב. אם תרצה, בוא לביתי ואמי תתפור לך תפר קטן.

“הנער, אף שלא שמע מעודו לא על חסידים ולא על רבי, נענע בראשו והלך עמו. הם יושבים בבית והאם תופרת לו תפר. בין כך, שאלו אם שמע פעם ניגון חסידי. הניד לו ראשו דרך שלילה. ניגש הלה למכשיר הפטיפון וניגן לו תקליט חדש ובו ניגוני חב”ד. אותו תקליט, חידוש היה בעולם. נגמר התקליט, ביקש הנער לשומעו. נגמר, ביקש שוב.

“לא זז משם עד שהתאהב באותם ניגונים בכל מאודו. לבסוף נעשו השניים חברים, והיו יושבים ושומעים אותם ניגונים שוב ושוב, עד שנעשה אותו הנער כבריה חדשה ממש. חזר לביתו ואמר להוריו: מהיום הנני בעל תשובה. שינה מלבושיו, מאכליו ולימודו וכך היה – נעשה בעל תשובה ועלה ממנצ’סטר שבאנגליה לארץ הקודש”.

ורזאל מסיים כך את הסיפור המרגש, שמתברר שאינו מעשייה חסידית רחוקה אלא ביוגרפיה משפחתית: “ואם תאמרו: לא היה – היה. אני נשאתי את בתו, ובניי – נכדיו הם. ובכל מקום שיש ניגון חסידי, שם תמצאוהו”.

5.

טוב, יש בספר עוד כל כך הרבה מתיקות רזאלית. מה שקראתם כאן הוא בקושי קובייה קטנה אחת של שוקולד.

נסיים בפסקה שהייתי מקריא השבוע באוזני כל מנהיגי העולם שהגיעו לישראל לרגל יום השואה הבינלאומי. וגם לעצמנו הייתי מקריא: “לפני כשנתיים, ביום שבו הלכו שלושת בניה של סבתא פאני ז”ל לחלק ביניהם את חפציה – פסנתר, תכשיטים, ארונות עתיקים, חפצי אומנות – מו”ר אבי שאל אותי אם יש משהו מסוים שחשוב לי מכל חפציה.

“עניתי: הטלאי הצהוב. בשנים האחרונות סבתא מסגרה אותו ותלתה בסלון ביתה. היה לי מובן שזה הדבר היקר ביותר. אבא אמר: אני לא רוצה את הדבר הנוראי הזה. הוא דור שני. אני כנראה חזרתי להיות דור ראשון. בעיניי, מי שייקח את הטלאי קיבל הכול. מי שמחזיק בכוכב הצהוב מקבל את אומץ רוחם, את גבורתם, את היכולת לשרוד, את האמונה בימי הסתר וחושך. תנו לי את הטלאי הזה! אענוד אותו על ליבי ויהיה לי נדל”ן בכוכבי השמיים, אוכל להתייחד עם נשמתו של כל אחד מששת המיליונים כל אימת שארצה, תהיה לי תחפושת לפורים, שק לתשעה באב, ואקיים בהידור מצוות ‘זכור את אשר עשה לך עמלק’. וכשלא אבין סברא בגמרא, אצמיד אותו לליבי, ואשמע ניגון יהודי עתיק, ניגון שמילותיו הן: אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואז אבין הכול. אאמין בהכול”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’