“המצב בטטה”, מודה לראשונה בכיר בליכוד. האם כלו כל הקיצין?

1.

הם היו בטוחים שהוא מלך העולם, שהמזל מאיר לו פנים, ששום כלום לא יאונה לו. כלומר, בתחילה האמינו ש’לא היה כלום כי אין כלום’, בהמשך – כשהבינו שהפרקליטות נחושה להגיש כתב אישום – עברו ל’רודפים אותו’. אבל, כל אותה עת המשיכו להאמין, בכל ליבם, שהוא יצליח למרות כל הקשיים.

לקראת הבחירות של סיבוב א’, בתחילת חודש ניסן, התנהלו באמונה שלמה שאין מה לדאוג; יומיים לפני הבחירות, כשפגשתי כמה מהם בחצר הבית שברחוב בלפור,  רגע לפני שהתיישבו על הכיסאות כדי להאזין ל’קינג ביבי’, אחד מהם אמר לי בלחישה שהוא ‘ממש לא בטוח’. הוא הסתובב הרבה בשטח, קלט את האמירות, ולדעתו כמות המנדטים שיקבל לא תספיק.

יומיים חלפו עד שידעתי שצדק.

אבל עדיין היה חסר רק מנדט אחד בדרך להשגת 61 המנדטים הדרושים להקמת קואליציה. אפילו לא מנדט אחד. לימינה של בנט ושקד חסרו כ-1400 קולות. על חוט השערה.

אבל בסיבוב הבא, הם היו משוכנועים, נצליח. טוב, לא כולם. באופן טבעי, תמיד היו מורדים בליכוד שהיו בטוחים שכשלון הוא רק עניין של זמן. אבל הם מעטים, גם לא ממש אהודים בקרב הליכודניקים וגם – איש לא האמין להם. כלומר, לא רצה להאמין.

את הסיבוב השני של 2019 סיים הליכוד די בביזיון. כ-300 אלף איש נותרו בבית (או בים או במנגל), אדישים. לא ממש מעניין אותנו. או – אם תרצו לפרש זאת אחרת: אנחנו בטוחים בניצחון. למה להתאמץ?

הצרות נחתו בצרורות. התברר שלליכוד יש מנדט איחד פחות מאשר לכחול לבן. נכון, מנדט אחד בלבד, אבל כחול לבן, שהליכוד כה זלזל בה, ראה בה אוסף של רכיבים שאין ביניהם כל קשר, שהיו”ר שלה מגמגם לא מעט – ניצח לפחות מספרית.

זה לא הספיק כדי להרכיב ממשלה, כך שהזלזול המשיך, אבל בהדרגה עוצמתו פחתה.

במסיבות העיתונאים שכינס בני גנץ הוא כבר נראה בטוח יותר בעצמו, בליכוד הלכו ופחתו ישיבות הסיעה הפתוחות לתקשורת. יכולתי לספור אותן באצבעות, וגם אלו היו רבות מדי. פה ושם פגישות עם חברי הגוש, אבל בגדול – לא יותר מדי כינוסי סיעה ב’ימי שני, 3 בצהריים, פלוס איחור אלגנטי של מחצית השעה’.

ועדיין, בסביבת נתניהו הסתובבו בתחושה כי אם רק יצלחו את ימי המנדט של גנץ להרכיב ממשלה, פלוס 14 הימים שהמנדט נמסר לכנסת, אם רק יגיעו שוב לבחירות – הניצחון בכיס.

אז נכון, היה ליל ה’בום’, עת הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום, וזה היה בהחלט לילה דכאוני בצמרת הליכוד (יש אומרים, שאפילו עורכי דינו של נתניהו הופתעו מעוצמת כתבי האישום וחומרתם).

ועדיין היו תקוות רבות.

שום דבר לא בישר את בוא הקץ, באותה עוצמה של הימים האחרונים.

2.

כמה מילים על חידת ליברמן.

מאז היוודע תוצאות סיבוב ב’, הקפיד אביגדור ליברמן לשדר תחושה לפיה הוא לא נגד נתניהו חלילה, הוא אפילו לא איפשר הקמת ועדות שיזרזו את הסרת חסינותו.

במסיבות העיתונאים שכינס אחת לשבוע, הקפיד לספר כמה הוא בעד נתניהו, כמה אין בליבו עליו, עד כמה כל מה שמניע אותו אלו רק נושאי דת ומדינה – הא ותו לא.

בסביבת נתניהו נחלקו הדעות: היו שהאמינו לו, שניסו להניע מהלכים כדי לבוא לקראתו. אחד מהם, נתן אשל, רץ להיפגש עם נכדו של מרן הגר”ח קניבסקי בניסיון לבדוק אלו פשרות ניתן לקדם מול איווט.

היה אפילו מישהו שהתחכם, והעביר לליברמן מידע לפיו כל מנהיגי החרדים, כולל האדמו”ר מגור, מסכימים לפשרות. זה היה מידע לא נכון, אבל הוא היה מעין ‘טסט’. משום מה, התשובות מכיוון ליברמן היו תמיד מתוחכמות, לצד מריחת זמן, אבל לא כאלו שחותכות ומודות בפה מלא: אני לא רוצה.

אפילו ביום האחרון, היום שבסופו התפזרה הכנסת, כינס את העיתונאים בחדר סיעתו וסיפר שהחרדים לא הסכימו להתפשר איתו; שבליכוד לא נענו לבקשות אנשיו לפגישות. להד”ם, כמובן.

ניגשתי אליו כשהעיתונאים כבר יצאו מהחדר, וניסיתי לשאול: למה אמרת שהחרדים לא הסכימו לפשרות? הרי מי כמוך יודע שהם הסכימו. אתה זה שתקעת למשל פגישה עם ח”כ אורי מקלב, פגישה שתוכננה להתקיים במוצאי שבת, בתוך 14 הימים האחרונים. בתחילה אמרו אנשיו, שזה מוקדם מדי, אבל אז חלפו עוד כמה ימים, והגיע היום האחרון – יום רביעי, במהלכו סיפר ליברמן שהחרדים לא הסכימו לבוא לקראתו.

הוא גמגם תשובות לא ברורות.

הדובר המסור שלו רמז שישיבת הסיעה צריכה להתחיל. ואני הפנמתי, לראשונה מזה חודשים ארוכים, שכפי הנראה צדקו מי שטענו באוזניי כל העת בעקשנות – ליברמן לא רוצה שום פשרה. הוא מחפש רק את הראש של ביבי.

לא ברור למה, בעצם ברור למה, אבל יש דברים שהשתיקה עדיפה להם.

3.

עכשיו, כשבקשת החסינות של ראש הממשלה רק הפכה לחרב בידי האופוזיציה; עתה, כשיו”ר הכנסת שעשה כל מאמץ כדי להדוף את מחטף הקמת ועדת כנסת נתקל בחומה משפטית בצורה – נראה שהקץ קרוב מתמיד.

אז נכון. מיקי זוהר, נציג הליכוד בוועדה, יוכל לעשות קרקס, למשוך זמן, לגרור את מסקנותיה עוד ועוד – אבל “המצב עצוב”, כפי שאמר לי הבוקר בכיר בליכוד.

ההשתוללות של הליכודניקים בוועדה לא עושה רושם טוב. אפשר להמר ולומר שלליכודניקים אכפת מגורל המנהיג, שהם לוקחים ללב את ‘מה שעושים לו’, ושייצאו בהמונים להצביע.

אבל, אסור לשכוח ש-27 אחוז מהליכודניקים פעלו נגד מנהיגם האהוב כשהטילו את הפתק גדעון סער בפריימריז. זה מעט, זה לא הספיק לגדעון כדי לנצח, זה אפילו לא הספיק לו כדי להציג תמונת ניצחון כלשהי, וזו כפי הנראה חרב שרק תתהפך עליו ביום שאחרי נתניהו.

ועדיין, הייתה כאן אמירה. האם ייצאו 27 האחוזים הללו – או מי שהם מייצגים – אל הקלפיות כדי להצביע לליכוד? מי יודע. יתכן שחלקם יבחרו להעניק את קולם לבנט את שקד למשל?

4. 

על הנאמנות של  בנט ושקד, שהחליטו להתמודד לבד, קשה לנתניהו לבנות. תזכרו את המידע המוצק שהיה בידי הליכוד על כך שבנט לא היה רחוק מלסגור עם גנץ. נתניהו הקדים את העסקה הזו ב-24 שעות, ובמחטף של יום שישי בצהריים העניק לבנט את תפקיד שר הבטחון, והפך את בקשר לגוש למשתלם יותר.

אך מי ערב לכך שבסיבוב הבא, עם היוודע התוצאות, אכן ימשיכו נפתלי את איילת לשמור נאמנים לגוש הימין? מי ערב לכך שדרעי לא יאמר לבוחריו: מצטער, ביבי נכשל, אנחנו צריכים לדאוג למוסדותינו, אין לנו ברירה אלא לתמוך בכחול לבן?

וכי לא זה מה שעשתה ש”ס לבוחריה ב-99′, עת הבוחרים, 17 מנדטים, הצביעו להפלגה הספרדית רק משום שקמפיין ‘הוא זכאי’ נגע לליבם, כלומר גורלו של אריה דרעי – ואז, לאחר שאהוד ברק דרש את ראשו של דרעי, כדי לצרף את ש”ס לממשלה – הודח המנהיג הפוליטי לטובת אלי ישי?!

מי ערב לכך שש”ס לא תחזור על התרגיל בפעם נוספת – הפעם בהוראת חכם שלום כהן?

5.

“כשלא הולך, לא הולך”, אמר לי בכיר בליכוד הבוקר, זמן קצר לאחר שצפה במה שקורה בוועדה המסדרת.

“אל תשכחי, שגם בליכוד שנוהג להיות נאמן למנהיגיו, לא בטוח שלא יעוטו על הפגר במקרה של כישלון צורב. אם למשל הליכוד יקבל 30 מנדטים בלבד, רק לדוגמה  – וזה אפשרי, כי איש אינו בטוח ש-27 האחוזים של גדעון יתמכו בליכוד ‘עד הסוף’ –  כשכל הגוש מגיע ל-55 מנדטים גג… ואז, נניח, מפלגות מהגוש עורקות וסוגרות עם גנץ, כי הן רואות שאין עתיד לגוש עם ביבי… מה אז יקרה בליכוד? יישארו נאמנים למנהיג? מי מבטיח. מי ערב לנו שבאותה שנייה לא יפציעו חמישה-שישה מתמודדים על תפקיד היו”ר? מי ערב לנו שביבי, שיראה את המצב, לא יחליט לסגור עסקת טיעון מקלה וללכת לעשות לביתו?”

הייאוש מבצבץ מקולו, ואני מנסה להבין אם מדובר בטקטיקה כדי להפחיד את המון העם ולהזרים אותם אל הקלפיות, או שבאמת “המצב בטטה”, כפי שהוא טוען בנחישות.

האם כלו כל הקיצין? – אני שואלת אותו.

“לא. יכול לקרות נס. אם הליכוד יגיע למספר מנדטים מכובד, אם הגוש כולו יזכה ב-61 המנדטים, אם הקואליציה תצליח להעביר את פסקת ההתגברות פלוס החסינות. אבל אם תשאלי אותי, יש סיכוי גבוה הרבה יותר לכך שהמשיח יבוא עוד לפני הבחירות”.

עצוב.