חוה בן שבת בשיחה מצמררת על הרגעים הקשים בהם טבע בנה מוטי ז”ל

חוה בן שבת, אמו של מוטי בן שבת ז”ל, שנספה ביום רביעי האחרון כשהציל מספר בני אדם מטביעה בשיטפונות בנהריה, אך נסחף בעצמו עם זרם המים וטבע למוות – התראיינה הבוקר (ראשון) לאילה חסון ב-103FM וסיפרה על תחושותיה הקשות, בעקבות מות בנה.

מה שלומך?

“קשה, קשה, קשה, קשה. קשה מאוד”.

מדינה שלמה מתבוננת בהשתאות ובהתפעמות בבן שלך זכרו לברכה. איך אדם יושב מוגן בביתו, חושב שהוא שומע שתינוק נלכד בג’יפ ורץ להציל אותו?

“זה לא רק זה. זה כבר התחיל ביום ראשון בחילוצים של אנשים, כי גם אז הנחל צף. אנחנו רצנו למטה וחילצנו”.

כולכם?

“כן. ביום ראשון כולנו חילצנו. אני גרה ממש בבלוק האחרון של רחוב שפרינצק בנהריה, מול המקום שבו הוא טבע”.

אתם גרים יחד?

“כן. הוא התגרש לפני כמה שנים ומאז הוא גר איתי”.

אז אני מבינה, מזה שכבר ביום ראשון שעבר סייעתם לתושבים בהצפות, שהרצון שלו לסייע בא מהבית.

“כן. זה תמיד היה. זה בעזרה לאנשים וזה בכל מיני דברים גדולים וקטנים. את יודעת שאומרים שכשעושים מעשים לא מדברים – אז אני אמרתי שכל המעשים הטובים הם עבור זכויות לילדים והנכדים. אני לא ציפיתי למכה כזו, ואני אגיד לך מה, אילה. היושר שלך, אין דברים כאלה.

“החלטתי שאני לא אדבר עד תום השבעה, אבל כשאני שומעת ורואה דברים, אני נסערת מהם כי הם לא הוגנים. אני לא בחרתי ברונן מרלי לראשות העירייה, אבל מאז שנכנס לתפקידו דברים משתנים בעיר. על היד שהוא נתן לי מאותו יום של המקרה המצער של הבן שלי – אני אפילו לא יכולה לומר. עכשיו, הבוקר, שלחתי לו הודעה: ‘אתה אח שלי, לא ראש העיר, והמון תודה על כל מה שאתה עושה'”.

בואי נלך אחורה ליום שבו קרה האירוע הזה.

“אוקיי”.

היית בבית באותו זמן?

“אני הייתי בבית. מוטי ירד עם בעלי דני להציל זוג מבוגרים, ואני הכנתי צהריים. זה היה יום רביעי, הייתה אמורה להיות חתונה לאחיינית שלי והמאפרת יצאה מעפולה לכיווני. יום סטנדרטי, רגיל, לפני חתונה. הם הצילו אותם, עלו הביתה, פשטו את הבגדים שלבשו שהיו מלאים בבוץ ובמים, ומוטי אמר שהוא מכין כוס תה.

“תביני שהמרפסת ושני חלונות הבית פונים למקום שבו מוטי טבע. לפתע דני נכנס לחדר וצעק: ‘יש אנשים ברכב! הג’יפ נסחף!’ וירד במדרגות. מוטי רץ אחריו. אני לא ראיתי. כשרצנו לחלון, בתי קורל ואני, בשנייה שבה הסתכלנו, ראינו את דני דופק על הראש ונופל לרצפה. ירדנו מהר למטה, ואני מתחילה להשתגע ולצרוח ‘איפה מוטי?’, ואומרים לי: ‘מוטי נסחף’.

“אילה, זה לא תקין. זה לא נורמלי. זו שנת 2020! מתברר בדיעבד שהיו שם סורגים כל השנים, ולפני שנתיים או שלוש הורידו אותם. אם הסורגים היו נותרים שם, מוטי שלי אולי היה נתפס – אבל אני לא יודעת כמה הוא היה חי. אנחנו בנהריה עברנו צונאמי. נולדתי בעיר הזאת בשנת 1962, ודבר כזה לא ראיתי פה מחיי”.

את בעצם יושבת כעת שבעה בבית, מול המקום שבו הבן שלך טבע?

“נכון, מחמישי ועד אתמול ישבנו בבית. מאתמול אנחנו למטה, באוהל ענק ומחומם שאירגן עבורנו ראש העיר, כי מגיעים מאות מנחמים מכל הארץ”.

את יודעת, הדיווח הזה על אדם שיושב בביתו, מוגן, ויכול לשתות כוס תה חם ובוחר לרוץ ולהציל מישהו שהוא לא מכיר, זה משהו שכולנו מתבוננים בו בהתפעמות ושואלים – איפה עוד יש אנשים כאלה? מאיפה זה בא?

“אבל ככה זה כל הילדים שלי, ומוטי במיוחד. מוטי תמיד אהב לעזור, ומוטי זה ילד של אמא. מוטי זה ילד אהבה, שקם כל בוקר ונתן לי נשיקת בוקר טוב על המצח. זה צחוקים, זו שטותניקיות כזו של אמא ובן, זו אהבה שבחיים לא ראו. הוא עבד אצל מישהו שהזמין אותו לאכול, והוא לא הסכים – כי ‘אני הולך לאכול עם אמא! אמא, האוכל מוכן? מה הכנת?’. אי אפשר להעביר דברים קטנים אבל לכל אחד מהם יש משמעות מיוחדת. אני איבדתי את החיים, אני לא יודעת אם אמצא את עצמי עוד. לא יודעת, קשה לי. קשה לי”.