המדריך למחייך האמריקאי: רשימת דברים שכל אחד צריך להביא לסיום הש”ס

1.

לו ראש הממשלה היה מתייעץ איתי, הייתי אומר לו שעכשיו זה זמן לא רע לפעולה צבאית באיראן או לכל מהלך אחר שמצריך סייעתא דשמיא מיוחדת. הימים הללו מרובי זכויות באופן חסר תקדים.

אני לא יודע אם היה עוד זמן בתולדות ישראל שבו כל כך הרבה יהודים, בכל רחבי העולם, הקדישו כל כך הרבה זמן ללימוד תורה.

הבאזז הגדול סביב סיום המחזור ה-13 של הדף היומי, ובעיקר סביב תחילת המחזור ה-14 שלו, סחף אחריו המוני לומדים חדשים שקודם לא קבעו עיתים לתורה. נכון, לא כולם יסיימו את הש”ס. אתם יודעים מה? אפשר אפילו להעריך שרובם לא יסיימו. הם ינשרו באמצע. חלקם הגדול במסכת עירובין המסובכת, אולי קודם, אולי אחר כך, אבל רבים כל כך למדו השבוע את הדף הראשון, וזה המון.

איך אמר לי אחי ישראל ביום ראשון השבוע? “כל יהודי שפתח את הגמרא היום ולמד רק דף אחד, הדף הראשון של מסכת ברכות, גם אם לא יחזיק מעמד עד מחר, בעצם אמר לקדוש ברוך הוא: אני רוצה לסיים את הש”ס!”

2.

בימים האחרונים הייתה לי הזכות הגדולה להיות נוכח בשני מעמדים מכוננים שנערכו בתוך יממה אחת במרחק אלפי קילומטרים זה מזה. הראשון התקיים ביום רביעי שעבר באצטדיון הפוטבול מאט-לייף בניו ג’רזי. קרוב למאה אלף יהודים – גברים, נשים וילדים – נאספו יחד לחגיגת סיום הש”ס. היו שם חסידים מכל החצרות וליטאים ומודרן-אורתודוקס ומסורתיים.

לא כולם לומדים את הדף היומי, אבל כולם רואים בלימוד התורה ערך מרכזי בחייהם. אחרת לא היו עומדים במשך למעלה מחמש שעות באצטדיון הפתוח, בקור של כמעט אפס מעלות, ושומעים דרשות ארוכות מדי. קשה לי לחשוב על אתוס אחר שהיה יכול לחבר את כל הזרמים יחד למעמד כזה כמו קביעת עיתים לתורה. וזה ממש לא מובן מאליו כשמדובר במדינת האמזון והנטפליקס.

משם מיהרנו אל שדה התעופה ניוארק הסמוך כדי להספיק להגיע לארץ, אל סיום הש”ס של הציונות הדתית שנערך 24 שעות אחר כך בבנייני האומה בירושלים.

נכון, לא היו שם מאה אלף איש, אבל היו שם מספיק אנשים שהצהירו בעצם הגעתם: קביעת עיתים ללימוד תורה היא ערך מרכזי בחיינו. וזה ממש לא מובן מאליו בציונות הדתית של היום.

הרב ישראל מאיר לאו, שפתח את האירוע בירושלים, סיפר איך רבי מאיר שפירא שלח טלגרמה אל אביו, הרב משה חיים לאו הי”ד, שהיה בן דודו, אחרי ראש השנה תרפ”ד, היום שבו יצא המחזור הראשון לדרך, וכתב לו ביידיש: “משה חיים, מגיע לנו מזל טוב. יש לנו סייעתא דשמיא. הדף היומי הצליח”.

אבל הרב לאו לא רק דיבר על ההיסטוריה, אלא גם על העתיד. הוא הכריז על תאריך היעד הבא: ב’ בסיון תשפ”ז, סיום הש”ס של המחזור שהתחיל השבוע.

האמת? מרגש לדמיין כבר עכשיו את הסיום הבא. אפשר לנחש איך הדרשנים יחברו את חג הסיום אל חג מתן תורה שיחול ארבעה ימים אחר כך וכמה ידברו על ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, נגד ההר, או נגד הדף, אבל שוב: העניין הוא לא סיון תשפ”ז אלא טבת תש”פ.

ולא סיום הש”ס אלא סיום הדף. כל יום קצת.

3.

ובחזרה לארצות הברית, אל האירוע הענקי שהתקיים שם. מישהו הפנה את תשומת ליבי לטקסט שנכתב ערב הסיום הגדול. הרב יצחק אייזנמן, מבית הכנסת ‘אהבת ישראל’ בניו ג’רזי, פרסם “רשימת דברים שכל אחד צריך להביא לסיום הש”ס”.

מיד אחרי שראיתי את כותרת המדריך המסקרן הזה, דאגתי שמישהו יתרגם אותה לעברית. קודם כול, כדי שאני, עם האנגלית האיומה שלי, אצליח להבין. ודבר שני – לתועלת הציבור. המדריך הזה רלוונטי לא רק למי שהשתתף בסיום ההוא באצטדיון. יש כאן משנה סדורה על ההתנהגות של יהודי שומר תורה ומצוות מול כאלה שלא. וחוץ מזה, יש כאן שיעור אנתרופולוגיה מרתק על האופי האמריקאי הכה-מנומס.

“כמאה אלף איש יגיעו לאצטדיון מאט-לייף ועוד 20 אלף נוספים במרכז ברקלי”, הוא פותח, “כך שבאזור ניו יורק יהיו יותר ממאה אלף יהודים דתיים וניתנים לזיהוי ברור, בכל הצבעים והסגנונות, גברים, נשים וילדים, שיופיעו בזירות ובמקומות שבלשון המעטה בדרך כלל לא משמשים לאירועים דתיים רוחניים. אנשי אכיפת החוק יספקו, בעזרת השם, את הביטחון. גם הם יודעים שלא יפגשו את האוכלוסייה הממוצעת שעמה הם עובדים לרוב. לכן עלינו, כיהודים שעליהם המשנה באבות אומרת ‘חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, בנים אתם לה’ אלוקיכם’, לעבור הדרכה של הרגע האחרון כדי למצות את האירוע הייחודי הזה במלוא הפוטנציאל שלו. ערכתי רשימת פריטים שצריך להביא, באירוע שהוא משמעותי מאוד לכבוד התורה וכבוד שמיים. אז הנה הפריטים שאסור לכם לשכוח”.

4.

וכאן עובר הרב אייזנמן לשלושה דברים שכל מי שמגיע לסיום באצטדיון, קטן כגדול, צריך לקחת בתרמילו:

“דבר ראשון: חיוך. זכרו להביא איתכם את החיוך הכי טוב שלכם. גם אם לא השתמשתם בו זמן מה, תוודאו שאתם לוקחים אותו איתכם לפני שאתם יוצאים לאצטדיון ושהוא מאיר ונראה כמו חדש. וודאו שהחיוך שלכם נמצא במצב מצוין ומוכן לשימוש. זכרו להשתמש בו באופן קבוע מהרגע שבו הגעתם לאזור.

קחו בחשבון שכל העובדים, אנשי הביטחון, המשטרה, האחזקה, הניקיון והחנייה וכל מי שעובד שם – הוא בן אדם. אלה הם אותם בני אדם שעליהם אמרו חז”ל ‘חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלוקים עשה את האדם’.

“האם אתם יכולים לחשוב על אירוניה גדולה יותר ממאה אלף איש, ילדים של השם, שמתכנסים יחד כדי לתת כבוד לה’, ולא מכירים באחרים שנבראו בצלמו? חייכו, חייכו וחייכו עוד יותר לכל אדם שאתם פוגשים”.

בסעיף הבא מתייחס הרב לסילבסטר. כן, ראש השנה למניין טעותם. סיום הש”ס נערך ביום רביעי ד’ בטבת, אבל התאריך הלועזי הוא אחד בינואר.

“הדבר השני שעליכם להביא איתכם הוא: שנה טובה! האנשים האלה עובדים כולם ביום שבשבילם הוא אחד החגים החשובים ביותר. יום שבו מתחילה מבחינתם השנה החדשה. זה לחלוטין לא רלוונטי שהם מקבלים שכר על עבודתם. גם אם הם מקבלים שכר בתעריף גבוה, עלינו להבין שלמרות הכול היום הזה הוא בדרך כלל יום חופש ו’יום שנה חדשה’ בשבילם. ואם לא נוח לכם להתייחס לשנה שלהם, תחשבו שאתם נותנים להם ברכה מאוחרת לראש השנה. אתם גם יכולים לחשוב ש’שנה חדשה’ הכוונה מחזור חדש של הדף היומי…

“דבר שלישי: תודה. זה הפריט החשוב ביותר שאסור לשכוח בבית. חז”ל כבר הדגישו את החשיבות של הכרת תודה והבעת התודה הזאת כלפי אחרים. יש אינספור סיפורים על גדוילים שלנו, למשל הרב משה פיינשטיין שהקפיד להודות לטבחית בישיבה, שמשאירים עלינו רושם של חשיבות הכרת הטוב.

“זכרו – ותוכלו להתחיל להתאמן בכך עוד לפני שתצאו מהבית – לומר תודה לכל אחד. זה כמובן יהיה מושלם רק בליווי החיוך הגדול על הפנים. תדאגו לומר תודה לכל אחד. מהאיש שבחניון דרך המאבטח עם גלאי המתכות האלקטרוני ועד לאיש עם הכלב שמרחרח אחר פצצות. אירוע כזה, שמתקיים רק פעם בשבע שנים וחצי, אינו רק סיום הש”ס.

זו התכנסות יהודית לקידוש שם שמיים. במיוחד בתקופתנו, שבה עשיו הרים את ידו, חובה על יעקב להפוך את קולו, קול יעקב, לקול צלול וברור. קול של צאצאי יעקב שאומרים ‘תודה’ יחד עם כמאה אלף חיוכים. כמו במצוות סיפור יציאת מצרים, שבה צריך למצוא התחדשות, גם כאן במצוות אמירת תודה בחיוך. אפשר ממש לומר: וכל המרבה להגיד ‘תודה’ ו’שנה טובה’ בחיוך על הפנים – הרי זה משובח”.

ומסיים הרב את המדריך: “רשימת פריטים זו לא תופסת מקום נוסף, ואין צורך לארוז אותה בשקית ניילון. בואו לא נפספס את ההזדמנות. אם יותר ממאה אלף ילדים של השם מחייכים ואומרים תודה ושנה טובה ביום רביעי – נזכה לומר לו תודה רבה בקרוב בירושלים, בעזרת השם”.

5.

אפשר לגחך על הטקסט הזה. יש בה משהו מאוד אמריקאי. מין נימוס כזה לפי הספר, חיוכים בהזמנה ואיחולים חצי מזויפים לשנה טובה.

אבל אני מביא אותה כאן במלואה כי אני חושב שדווקא לנו, הישראלים, לא יזיק לקרוא אותה. כלומר, האמריקאים באמת יכולים להרגיע עם כל הנימוס המעושה שלהם. הם כבר עברו כל גבול.

“איי אם סו סורי!” הם אומרים לי כשהם מבקשים ממני בסך הכול לזוז עם העגלה בסופר כדי לפנות להם את הדרך למדף הקטשופ האינסופי. את השימוש במילה “סורי” אני מבין איכשהו. זה עדיף על “זוז” או על דחיפה. אבל מה זה ה”סו” הזה? אתה באמת כל כך מצטער על כך שביקשת ממני לזוז טיפה?

ואחרי כל זה, לנו הישראלים יש, כאמור, מה ללמוד מהנימוס האמריקאי. קודם כול, כי נימוס מעושה יכול להביא בסוף למאור פנים אמיתי, לחיוך שבא מהלב, למחמאת אמת.

“דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע”, כותב ספר החינוך. “ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמיים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”.

אם אדם יתמיד בחיוך מנומס, סופו שזה יהפוך אצלו לטבע. אחרי החיוכים נמשכים הלבבות. אבל מעבר לזה, יש כאן שיעור מעורר מחשבה ביחס שלנו לזר, למי שלא כמונו. נכון, הם גויים. נכון, אנחנו לא חוגגים יחד איתם את יום אידם, חלילה. אין שום מקום לפשרות. אבל זה לא אומר שלא נהיה הכי מנומסים ומכירי תודה לכל אדם באשר הוא אדם. באשר הוא צלם אלוקים.

יש לי רק הערה קטנה על הסגיר של המדריך היפה הזה, אלא שאני לא בדיוק יודע איך לומר אותה בצורה מספיק מנומסת: לא צריך לחכות לגאולה השלמה בשביל לבוא לישראל. נקווה לראות את כולכם כאן בקרוב. ואז באמת יהיה סו סו הפי.

רק תדמיינו איך מדינת ישראל תראה עם מאה אלף יהודים חדשים ומנומסים מדי.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’