את החיוך של הנער קשה לתאר במילים. לבקשת הוריו, הסתרנו את פניו.
הכל החל כסיפור מתסכל – עצוב, מנקודת מבטם של ילדי משפחת א’, תושבי קריית ספר. אבל הסיום שלו, מתוק ומרגש.
סיומו הטוב, אגב, הגיע בזכות דף הפייסבוק שלי.
•
אבי המשפחה גולל את הסיפור כשדמעות בעיניו:
זה היה אמור להיות ערב חגיגי, אבל הוא הפך לחוויה מטלטלת עבור בני משפחת א’ מקרית ספר.
במשך שבועות אספו ילדיו שקל לשקל, כדי לקנות לו ולרעייתו מתנה, לרגל יום הנישואין ה-17 שלהם. הם כיתתו רגליהם לחנות בעיר החרדית, בחרו מגש מרהיב-עין עבור חלות השבת – מצופה זכוכית, כדי להקל על ניקוי המתקן. המוכר ארז להם, ובהתרגשות רבה הם הגישו את המתנה להורים.
אבל אז הגיע הרגע המייאש. כשפתחו את העטיפה התברר שהזכוכית… שבורה.
הילדים טענו, כשדמעות בעיניהם: לא עקבנו אחרי מלאכת האריזה, שוחחנו בינינו, אין מצב שנשבר אצלנו – שמרנו על זה מכל משמר, כמו על יהלומים.
המוכר (הילדים מיהרו לשוב לחנות): לא אשמתי. בעיה שלכם, לא בדקתם.
כשהתקשר האב אל בעל החנות, הוא ספג צעקות – והטלפון נטרק. כששב להתקשר, כבר לא נענה. סונן.
וכך, חגיגת יום הנישואין הפכה לאבל של הילדים.
יהודה גבאי (משמאל) מגיש את המגש החדש לאחד מילדי המשפחה
•
התלבטתי כיצד לנהוג במקרה. מצד אחד, צערה של המשפחה נגע לליבי. מאידך, החוק עומד לצד בעלי החנויות כשמדובר במקרים של שבר. אין אחריות על שבר, דבר ידוע הוא.
איך מסייעים להם? החלטתי לפרסם פוסט בפייסבוק ולשמוע מה דעת הגולשים.
הצגתי את הסיפור ושאלתי: מה דעתכם? האם המוכר היה צריך לספוג את הנזק (למרות שחוקית, כפי הנראה הוא לא ממש חייב), שכן אולי שווה להשקיע בלקוח את הסכום (שבשבילו לא גדול, אבל עבור הילדים עולם ומלואו), כי לקוח מביא לקוח, בעוד לקוח לא מרוצה מבריח עשרות לקוחות?
תגובות הגולשים היו מנוגדות.
יש שהצדיקו את בעל החנות (לא אחראי על שבר, מי אמר שהילדים לא שברו?); היו שהצדיקו, חד-משמעית את הילדים; והיו שאמרו את מה שגם אני חשבתי לעצמי מראש: לא משנה מי אשם, מדובר באירוע מצער, הצדק אולי עם החנות מבחינה חוקית, אבל הייתה נוהגת בחכמה, לו נטלה אחריות.
היו גם קנטרנים יותר, שגערו בי על שהגזמתי בתיאורי הצער של הילדים. נו, טוב.
הנה צרור תגובות: “עצוב מאד שזה היחס”, “מניסיוני אפשר להחזיר לספק ולקבל חדש”, “אני מאמין שאם בעל החנות היה פותח את הראש ואת הלב והיה מחליף, הוא היה מקבל פוסט אוהד עם השם שלו ושל חנותו. מה שהיה מביא לקוחות שהיו קונים ממנו קצת יותר ממה שהוא ניסה לחסוך ב’לא’ שהוא אמר להם”, “אני אישית הייתי סופג את הנזק רק בכדי שלא להעציב את הילדים שכל כך התאמצו”, “מוכר לא חכם במיוחד. מוכר חכם היה נוהג לפנים משורת הדין ומרוויח שם טוב ועוד עשרות לקוחות”.
והיו גם רעיונות יצירתיים: “אם אני הייתי האבא הייתי קונה חדש ומשקר לילדים ולאשתי שהמוכר החליף ברצון – כך הייתי מרבה שלום בעולם. לאשתי אגב הייתי מספר לאחר כמה זמן כשהעסק כבר היה נרגע ונשכח – כי אי אפשר באמת לשקר לאשה. זה לא בריא. ולהסתיר את האמת לזמן מוגבל בשביל השלום זה כבר לא ממש שקר. ולילדים הייתי מספר את זה כשהם כבר יהיו הורים לילדים וכך מרוויחים גם זכרון חוויה משפחתית מיוחדת וגם חוויית חינוך איכותית לילדים כיצד להתנהג כהורים וכל העסק ביש הזה היה הופך למשהו ממש מיוחד, המשאיר תוכן חינוכי משפחתי לכמה דורות קדימה”…
“לא לכל משפחה יש כסף להחליף, גם אם מדובר בכמה מאות שקלים”, ניסה אחד מהגולשים להסביר ל’בעל הרעיון’.
היה גולש שקבל על כך שלא שרבבתי את שם החנות. הסברתי, שאסור לעשות ‘שיימינג’ במקרה בו החנות צודקת, גם אם בעל החנות לא נהג יפה בלקוח. היה עליו לכל הפחות להתייחס אליו בהבנה ובכבוד. ועדיין, לא מוצדק לשרבב את שמם (כחברה בוועדת השיימינג, בראשות השופטת בדימוס עדנה ארבל, אני רגישה לנושא).
•
אבל גולת הכותרת הייתה תגובתו של יהודי עם לב חם, פעיל ליכוד בשם יהודה גבאי, שגם קם ועשה מעשה.
בתגובה כתב: “מרגש שרי, מסרי לילדים את הטלפון שלי אני אקנה להם מחדש… באהבה וזכות”.
ואכן, מאחר שצערם של הילדים נגע לליבו, הוא סר לחנות מיוחדת, בה מוצגים למכירה דגמים מפוארים של מגשי חלות, ורכש בכספו המלא מגש חדש.
בהמשך הוא התקשר אלי, מירושלים עיר מגוריו, וביקש לדעת איך מגיעים לקריית ספר וכמה זמן אורכת הנסיעה (רגיל, כ-40 דקות, אבל בשעות הפקקים אל תעז להתקרב, הזהרתי אותו). שכן, הוא חפץ להביא את המגש אישית לילדים, כדי לשמח אותם.
ואכן, הוא עשה את כל הדרך מירושלים, נפגש עם אחד מבני המשפחה – והגיש לו את המגש.
דמיינו לבד את שמחת הילדים, ואת אושר ההורים.
וגם אני התרגשתי. לא בגלל הכוח של פוסט בפייסבוק, אלא בגלל הכוח של עם ישראל.
אין על הלב של העם שלנו.