נעם שלו, בן 57 מרמת השרון, מפיק ובמאי, נסע לביקור בשטוקהולם בענייני עבודה, וסעד שם במסעדה קטנה בלב העיר.
הפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו ובו תיאר את המפגש שלו עם המלצרית הסורית ועם אחותה – ריגש רבים.
וזה מה שכתב:
שישי בערב, מסעדה קטנה בלב שטוקהולם. אני מסיים לאכול ומבקש חשבון.
המלצרית ניגשת ואני מגיש לה את כרטיס האשראי שלי שלפתע נשמט ונופל לרצפה. היא מתכופפת מיד, מרימה אותו ומביטה על הכרטיס.
מאיפה אתה? היא שואלת.
ישראל, אני עונה, ואז רואה שהיא מביטה בי בפה פעור, רועדת ומתחילה לבכות.
תוך שניות היא נעלמת, ואני מזדרז לאסוף את המעיל והכובע כדי לאתר את היציאה הקרובה, כי ברור לי שאני יהודי לא אהוד בסביבה עוינת.
ולפני שאני מספיק לברוח לרחוב הקפוא, היא חוזרת עם עוד בחורה בבגדי טבחית ומצביעה עלי, עדיין בוכה ורועדת. אני כבר בפוזיציה של נסיגה מהירה, אבל קולט שאין עוינות מצידן. המלצרית מבקשת ממני סליחה, ואחותה מסבירה לי שמעולם לא פגשו ישראלי, ושכל מה שהן רוצות זה להגיד לי תודה.
מסתבר שהן פליטות מסוריה, ולפני כמה שנים אמא שלהן חלתה מאוד והיתה על ערש דווי. באישון לילה לקחו אותה לגבול עם ישראל, ומשם לשלושה שבועות בבית החולים בצפת. והיום האמא בריאה ושלמה, וגרה עם בנותיה בפרבר של שטוקהולם.
המלצרית לא מתאפקת ומתקשרת לאמה, ואני מוצא את עצמי מדבר בערבית מעורבת באנגלית ובגרמנית עם אישה נרגשת ובוכה, שביקשה ממני רק דבר אחד: תמסור תודה לכל האחים שלך בישראל, כי בזכותם לבנות שלי יש אמא.
אז עם כל הציניות, הפוליטיקה הרקובה שלנו והכעס התמידי על המון דברים רעים בחיים בארץ, הייתי צריך לנסוע עד שטוקהולם כדי להרגיש אחרת.
ובשם אישה סורית אחת אני מוסר תודה, לכולנו.
•
בשיחה עם חדשות 12 סיפר שלו על המפגש: “זה היה מאוד מפתיע. בסך הכל ביקשתי חשבון ופתאום נהייתה סצנה מרגשת מאוד. הבנתי שהיא (האם) הייתה במצב קשה מאוד כשהובאה לטיפול בצפת, והיום היא בריאה ושלמה בשטוקהולם”.
שלו סיפר שכישראלי הרגיש באותו רגע “הרבה גאווה”: “אני מכיר את מבצע ‘שכנות טובה’ כמעט מתחילתו, ולקחתי חלק בהפקה של כמה כתבות טלוויזיה על הסיפור הזה. זה באמת היה מבצע מעולם אחר, שבו אין באמת מטרה מדויקת, טקטית או אסטרטגית, אלא רק עזרה לזולת.
בשורה התחתונה, יש היום בסוריה ובאירופה אלפי אנשים, שהיו אמורים להיות מתים אלמלא צה”ל הציל אותם. מסתבר שהאנשים האלה ומשפחותיהם מבינים את זה היטב, למרות שהם לא יכולים להודות בקול רם”.