“מכרנו את נשמותינו תמורת שלווה… יסלחו לנו הדורות הבאים על הדם שדבק בידינו!”
את המשפט המטלטל הזה כתב באוקטובר 1939 ההיסטוריון היהודי-צרפתי מארק בלוך, אבי אסכולת האנאל – שלפיה אין לבחון אירוע ספציפי בפני עצמו, וכי הניסיון לצמצם את המציאות לפעילות של יחידים, מתעלמת מממדים חברתיים-כלכליים-תרבותיים-גיאוגרפיים – ומי שכונה “הקפיטן המבוגר ביותר בצבא הצרפתי”, לידידו ולשותפו לוסייאן פבר.
בלוך כיוון בדבריו לדור האבוד בצרפת שלאחר מלחמת העולם הראשונה. לבורגנים ולאינטלקטואלים שהזניחו את ההתבוננות בסכנה הנאצית שנבנתה ממזרח מעבר לגבול; ומתוך רתיעה ממלחמה קיבלו מלחמה איומה שהובילה לכיבוש ארוך של צרפת.
ישראל 2014 אינה צרפת 1939. החמאס אינו גרמניה הנאצית. אלא שבשבועיים האחרונים שואלים-תוהים רבים אם בעיית המנהרות בעזה אינה מחדל לאומי שהוזנח. האם מכרנו את נשמותינו בתמורה לשלווה.
גוגל היא המצאה נהדרת. חיפוש קצר יעלה את התדרוכים והשיחות שערכו בצה”ל ובשב”כ לכתבים הצבאיים בשנה האחרונה פעם אחר פעם.
הם שיננו וחזרו כמו קאטו הזקן: יש עשרות מנהרות המוליכות מעזה לישראל, חמאס מכין אותן ליום פקודה, לסבב הבא, למבצע הבא. והנה הגיע יום הפקודה.
בשעה ששורות אלה נכתבות חמאס לא הצליח לממש ולו מנהרת תקיפה אחת בתוכניתה המבצעית המקורית: ביצוע מסע הרג, חטיפה ומיקוח באחד היישובים.
מדינת ישראל לא יוצאת למלחמות יזומות נגד התעצמות האויב מאז “מבצע קדש” ב-1956. לחיזבאללה יש 100 אלף (!) רקטות וטילים ששמים באור חיוור את היכולת הרקטית של חמאס, ובכל זאת ישראל לא פותחת במלחמת-מנע.
סוריה החזיקה עשרות שנים במאגר הנשק הכימי הגדול בעולם, ובמערכת טילי קרקע-קרקע קטלנית, וגם פרויקט הגרעין האיראני המאיים לא עוצר לרגע.
אלא שישראל לא יוצאת למלחמות עד שהיא לא חייבת. דוקטרינת הביטחון הלאומי של האבות-המייסדים דיברה כבר על דחיית המערכות עד כמה שניתן, ואז לקצר אותן כמה שניתן.
גוגל היא תוכנה לא רעה גם כדי לאזכר את הוויכוח המר על פרויקט הנמ”ר, מיזם הנגמ”ש-מרכבה, שכונה “מוניות במיליארדים לחיילי צה”ל”. העובדה שחיילי גולני נכנסים לסג’עייה בנגמ”ש שכינויו בסלנג צה”לי הוא “זיפו”, על שום המהירות והקלות שבה הוא נדלק ונשרף, מלמדת הרבה על הכול.
“הנגמ”ש נכנס בגל השני”, כהסבר לשאלה מדוע נכנסים חיילי גולני בנגמ”ש ממלחמות וייטנאם ויום הכיפורים לא סיפקה חלק מחיילי המילואים המחכים כעת בגבול עזה, כדי לראות אם המבצע יורחב לכניסה מאסיבית של כוחות מילואים רבים.
כאשר צה”ל מגייס יותר מ-50 אלף חיילי מילואים הוא נכנס לפאזה אחרת. חיילי מילואים הם מבוגרים יותר, מפוכחים וביקורתיים יותר. לאחר תקרית הנגמ”ש שבה נהרגו שבעה לוחמי גולני, ערכו כ-30 חיילי מילואים שיחה למפקד-הגדוד שלהם ודרשו שאם ייכנסו לרצועה זה יהיה בנגמ”ש ממוגן יותר.
ביום ה-16 ללוחמה, למרות היתקלויות מדממות וקשות מטווח קרוב בין צה”ל למחבלי החמאס, קשה לומר שחמאס נשבר או קרוב לשבירה. עיקר הכוח הלוחם שלו עדיין קיים, ויש לו יכולת לנהל מדיניות-אש רציפה, לטווחי הדרום וגוש דן, עד לרגע האחרון של המבצע, וגם אחרי שיסתיים.
האם צה”ל יסתפק בהישג של פגיעה משמעותית במערך המנהרות נוכח האבידות הרבות, או שיבקש מהקבינט להסלים ולהרחיב את המבצע גם ביעדים, גם בשטח, גם בסדר-הכוחות וגם בלוחות-הזמנים?
ישנם לא מעט קצינים בכירים הסבורים שישראל מצויה כעת בהזדמנות ליצירת הישג שיחזיק זמן רב ברצועה. דווקא ברגע הקריטי הזה, שברירתו האכזרית היא בין סיום ויציאה או הרחבה והגדלת ההימור, חשוב יותר מתמיד שאף כתב צבאי לא יתיימר לייעץ לרמטכ”ל מה לעשות.
כי מהעצות האלה חוזרים לפעמים בארונות.