אבא תראה את האהבה בינינו

 לא פשוט לכתוב טור בשבוע כזה.

הדיו נמהל בדמעות והרגש משתלט על השכל, כל הודעה על הרוג נוסף מאחינו שבחזית שוברת את הלב ופורצת את מחסומי הדמעות. המחשבה על עשרות משפחות שהצטרפו למעגל השכול, על אלמנה טרייה שנושאת ברחמה את בנו של ההרוג, ועל יתומה בת 4 ששואלת למה אבא עדיין לא הגיע, מקשה עלינו לנהל שגרה רגילה, ומרתקת את כולנו לנעשה בעזה. גופנו אמנם בעורף, אך לבנו בחזית.

“כל רודפיה השיגוה בין המצרים”.

הורגלנו להנהגה על טבעית בשבועות הראשונים, חווינו נסים גלויים מול מטחי הטילים והייתה תחושה שמלאכים מסוככים עלינו בכנפיהם ודואגים להסיט את הטילים לשטחים פתוחים. גם כשרסיסי יירוטים נפלו בסמוך לבלוני גז וטילים נחתו על בתים קרו נסי נסים כשאיש לא נפגע.

לכל זה התרגלנו כמעט, אבל אז נכנסנו לתקופה הקשה והמרה של ‘בין המצרים’. עוד ביום צום יז’ בתמוז נתבשרנו על הרוג ראשון במבצע, תחושות הנחמה תפסו את מקומן של תחושות הנקמה ולאט לאט הבנו שלמבצע הקרקעי שכולנו ייחלנו, יש מחיר.

הודעה רדפה הודעה וחיילים נוספים נלקחו מאיתנו, הלב נקרע עם כל משפחהשמצטרפת למעגל השכול והעינים דמעו מול התמונות של הגיבורים שנלקחו מאיתנו, גיבורים שמסרו את נפשם בשבילנו, גיבורים שבמותם ציוו לנו את החיים.

אבל דווקא מתוך החושך בא האור, שותפות הגורל ותחושת השכול קילפה מעם ישראל את קליפות המחלוקת והעם שלנו התגלה במלוא הדרו.

הפכנו לעם אחד, לעם מיוחד.

בצהרים שבהם נתבשרנו על ההתקפה המשולבת שקטלה את חייהם של 15 חיילים הגעתי לברית של קרוב משפחה, התחושות היו קשות ולא היה פשוט לשמוח בשעות כאלה, אבל אז כששמעתי את המוהל מברך “ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי…” הבנתי שהתינוק הקטן הזה הוא הניצחון של עם ישראל, דם המילה הוא התשובה לדם ההרוגים והסיסמא ‘בדמייך חיי’ מלווה את עם ישראל לאורך כל שנות קיומו.

זה מה שמאחד אותנו, וזה מה שמייחד אותנו.

יש לך ציצית במשרד?

בערב הגעתי למועדונית שלי, לאחר השיעור ניגש אלי אחד הנערים ושאל אם יש לי ציצית במשרד, “הקשבתי לשיעור וכואב לי על החיילים אני רוצה לקבל על עצמי ללבוש ציצית לזכותם”. חיבקתי אותו והתרגשתי, “ראיתם מזה עם ישראל” פניתי לנערים “כולנו איש אחד וכולנו מרגישים שותפות ומחויבות עם אחינו שבחזית, מי עוד רוצה לקבל על עצמו קבלה להצלחתם?”

מה שקרה שם הדהים אותי, כל נער קיבל על עצמו חיזוק בנושא אחר, אחד קיבל על עצמו תפילין והשני הקפדה בהלכות שבת, אחד כיבוד הורים וחברו הקפדה על ברכות.

יצאתי משם מחוזק.

הבנתי שניתן אולי לפגוע בעם היהודי אבל לעולם לא יצליחו לשבור את רוחו וככל שיפגעו לנו בגוף, הנפש תתחזק ותתעצם יותר.

בתפילת ערבית כבר פניתי לבורא עולם במילים פשוטות; ‘אבא, נכון.. בתקופת בין המצרים מידת הדין מתוחה, לקחת מאיתנו קרבנות ציבור כמו בתקופת חרבן הבית, אבל בתקופה ההיא נחרב הבית בעוון שנאת חינם, תראה כמה אהבת חינם יש בינינו, תראה כמה עם ישראל מתאחד עכשיו, לא מפסיקים לאסוף מצרכים לחיילים, לא מפסיקים להתפלל בעבורם, תראה גם את עשרות אלפי האנשים שהגיעו ללוויה של החייל הבודד, תראה איזה עם מיוחד יש לך.

לא מגיע לנו גאולה?

לא הגיע הזמן?

יש לי גם תאריך סמלי, “תשעה באב תשע”ד, סגור?”