זה מה שקרה למאבטח שהגיע יחד עם השר לאירוע סיום ה’דף היומי’

1.

“בין חגיו הגדולים של הדור אין יפה מחגכם הצנוע”.

מכל השירים עם המילים הגדולות על לימוד התורה, דווקא השורה הזאת, שכתב נתן אלתרמן ללוחמי הפלמ”ח בשירו ‘מסביב למדורה’, מתנגנת לי בראש ימים ספורים לפני סיום הש”ס.

נכון, מאות אלפים ישתתפו בשבוע הקרוב באירועים מושקעים באולמות ובאצטדיוני ענק ברחבי העולם לכבוד הסיום, אבל בסופו של דבר, סיום הש”ס הוא הכי אישי וצנוע. הכי לא אצטדיוני. הוא קורה במקום האינטימי שבין אדם לגמרתו. בהתמודדות היומיומית, בשגרה האפורה, בסוגיות הקשות, בעיניים הנעצמות. איך חתם אלתרמן את השיר ההוא? “מה נוסיף ונמנה, מדברים פעוטים נוצרות אגדות, זה החומר”.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הדף היומי ומה שהוא עשה לחיי (“האם גם העולם שלכם עומד להשתנות בח’ בטבת?”) והזמנתי גם אתכם לכתוב את התחושות שלכם. הגיעו הרבה מיילים מרגשים, ואני מניח שעוד יגיעו, ותודה לכל מי שטרח וכתב.

אני חושב שמחובתו של כל מי שיודע מה זה הדף היומי לספר על כך למי שעוד לא יודע. אם במשך שבע וחצי שנים, יום יום, בלי יוצא מן הכלל, אתם מקדישים בין עשרים דקות לשעה מיומכם למשהו, אתם בטח מאוד מאמינים במשהו הזה. ואם אכן כך, זה לא יפה, אפילו לא אנושי, לשמור את הפלא הזה רק לעצמכם.

מי שלומד לבד, מת לבד.

2.

“הטור שלך על הדף היומי היה התפרצות לדלת פתוחה”, כתב קורא מאזור המרכז. “אני כותב לך מתוך התרגשות כמה נקודות אישיות, מניסיוני:

א. הצטרפתי ללימוד בתחילת המחזור הקודם. ביום הולדת 30 שחל באותו זמן, החלטתי לתת מתנה לעצמי – להתחבר ללימוד תורה דרך לימוד הדף היומי. כמוך, גם אני לא יכול ללמוד בלי שוטנשטיין. לאחד השכנים שלי יש עסק לספרי קודש, ויש לנו הסכם: לקראת כל סיום מסכת הוא מניח לי את הכרך הבא של המסכת ליד הדלת, ואני מעביר לו תשלום (בהתחלה בהעברה בנקאית ובהמשך כשפותחה אפליקציית paybox – דרך הסלולרי). לפני כמה ימים, בכרך השני והאחרון של מסכת נידה, הודעתי לו בשמחה רבה שיחפש הכנסה מלומד חדש של הדף היומי…

ב. אני לא מסוגל ללמוד בשיעורים, אף שיש רבים כאלה באזור מגוריי. למה? בגלל שאם אני מאבד מהלך אחד אני מרגיש שאיבדתי את הכיוון וכבר לא מתרכז עד סוף השיעור. אבל השוטנשטיין נותן לי ביטחון שמתאים לרמת הידע שלי ולקצב שלי, מאפשר לי לשאול את השאלות שלי (ולענות עליהן) ולהתעכב או לרוץ.

ג. במשפחה שלי יודעים ששמונה בערב זה הזמן הקדוש שבו אבא לומד, אחרי השכבת הילדים. זה הזמן שבו בין 30 ל-45 דקות (תלוי בדף ובקצב הלימוד) – לא מפריעים לאבא. זה משפיע בצורה חיובית מאוד על הבית.

ד. קורה שיש אירועים שלא מאפשרים את הלימוד באותו יום. בשביל זה יש את שבת, יום ההשלמה. אין זמן לקריאה של סתם עלונים כי חייבים להשלים דף יומי. רק לחשוב כמה פוליטיקה מגזרית נחסכה ממני… ואני ממש לא מצטער על זה.

ה. הדף היומי משפיע על כל חיי המשפחה, על העבודה ויותר מהכול משפיע על עצמך. ממלא אותך בסיפוק. הנה אני, כן, אני, שלא גדול בתורה ולא עילוי, זוכה לסיים מסכת אחרי מסכת. החיים שלי מתחלקים לשניים: עד שהתחלתי את הדף היומי ומאז שהתחלתי ללמוד, ויש בי שמחה ושינוי פנימי שקשה להסביר.

אבא שלי היה נהג משאית שעבד קשה לפרנסתו, אבל דבר אחד אני זוכר בבירור: מגיעים הביתה ויוצאים בערב לשיעור דף יומי. ואיזו אנרגיה זה היה נותן לו! פתאום זה העיר אותו לאחר עמל יומו הקשה. כשהייתי ילד לא הבנתי למה במקום לנוח הוא יוצא ללמוד. היום אני מבין”.

3.

רגע, שיהיה ברור: עם כל הלהט השיווקי שלי לנצל את ההזדמנות להוספת מסה רצינית של חברים למועדון הזהב שלנו פעם בשבע וחצי שנים, אני ממש לא מנסה למכור לכם שמדובר במשהו קל שעושים על הדרך, להפך.

הנה קורא שמיטיב לתאר את ההתמודדות: “כמוך, אחרי המסגרת הישיבתית ניסיתי כל מיני אופנים של קביעת עיתים לתורה, אבל תמיד היו חורים. לפני כמה שנים, אחרי שהתחייבתי ללמוד מסכת מגילה לאיזה יארצייט, גליתי שאם אני דוחף את עצמי אני יכול ללמוד בקצב. התחלתי ללמוד את הדף בתקופה מאוד קשה בחיים, צער גידול בנים, בעיות פיננסיות ובעיות רפואיות בתוך המשפחה הקרובה. הדף ליווה אותי בחדרי המתנה לרופאים, בבתי חולים ובנסיעות לטיפול בחו”ל, בתור בבנק לבקשת הלוואה ובסוף ימים של מתח, דיכאון ופחד.

מצאתי בהתמדה בלימוד הדף היומי את הביטוי לסיסמה שאימצתי באותן שנים: ‘עבדו את ה’ בעקשנות’. על תפילה, אפילו בציבור, שמרתי, הרי יש שולחן ערוך. אבל אין חיוב בשולחן ערוך ללמוד את הדף היומי. ואז, כמו השטן שלפי המדרש לבש צורה ופשט צורה בניסיונותיו לעצור את אברהם אבינו בדרכו לעקידה, בכל יום שמעתי קולות חדשים שניסו למנוע אותי מלהמשיך.

מהעבר הישיבתי שמעתי: ‘זה לא לימוד, מה זה שווה? למה אתה מתחיל דף חדש? אתה בקושי זוכר מה שלמדת אתמול!’. מההווה של החיים שמעתי: ‘מה זה עוזר לך? כל יום קללתו מרובה מחברו’. עד שיום אחד ראיתי את הוורט הבא שלא השתיק לגמרי את הקולות האלה, אבל בהחלט הוסיף אומץ לעקשנותי ועזר לי להחזיק ב’דף של ספינה’ למרות כל הגלים.

בפרקי אבות נאמר: ‘אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה’. הפירוש הסטנדרטי בעצם אומר: אל תחכה ללמוד עד שתצא לפנסיה, כי אולי ביום שתצא לפנסיה תקבל חלילה התקף לב וזהו… אבל בשם הרבי מקוצק שמעתי פירוש אחר לגמרי. האדם אומר: ריבונו של עולם, אני מכבד את התורה שלך ואני יודע מה זה לימוד תורה, אבל מה לעשות? יש לי חיים מלאים צרות וטרדות. אם אני יושב מול ספר אני לא מרוכז, אם אני יושב בשיעור אני נרדם מרוב עייפות. אז ‘לכשאפנה’ – כשתיתן לי חיים פנויים, בלי כל הלחצים והצרות – ‘אשנה’. אז אני אלמד כמו שצריך, בריכוז, בשמחה.

ועל זה אומרת המשנה – ‘שמא לא תיפנה’. כאן צריך לשים סימן שאלה, לא נקודה. האם לא חשבת שאולי התפקיד שלך זה ללמוד תורה מתוך חיים של ‘לא תיפנה’ שנתן לך הקב”ה? הרי הוא זה ששלח לך חיים כאלה, חיים בלי פניות ויישוב דעת. הוא יודע איזו תורה אתה מסוגל ללמוד הן בכמות והן באיכות. ואם תוך כדי הבנת המגבלות שלך הוא רוצה שתלמד תורה, תבין שלימוד התורה שלך, עם כל החסרונות, מתוך ההתמודדויות – זו התורה שהקב”ה רוצה. וזה יקר מאוד בעיניו”.

4.

ונסיים במה שפתחנו בו: אירועי הענק לרגל סיום הש”ס. הלימוד הוא חוויה אישית מאוד, נכון. אבל גם לימוד טיסה הוא חוויה אישית, ובכל זאת לא ראיתי שמסיימים את קורס הטייס באירוע צנוע בחדר האוכל של הבסיס. חיל האוויר יודע לנצל היטב את המומנטום ומפיק פעמיים בשנה אירוע גרנדיוזי – מסדר כנפיים שכולל מטס של מטוסי קרב שעולה הון עתק, כדי להצדיע ולהעריך.

כך גם השבוע: בין אם אתם לומדי הדף היומי ובין אם לא, אל תחמיצו את מסדר הכנפיים, את ההזדמנות ההיסטורית להראות לילדיכם (ולעצמכם) כמה התורה היא ערך חשוב ומרכזי. גם אם כבר אזלו הכרטיסים לאירועים הגדולים, אפשר לעקוב אחרי השידורים החיים באינטרנט וברדיו ולהתחבר.

לפני כמה שנים פגשתי את איציק וקסלר, מאמן כושר ותזונה, שסיפר לי איך בכל יום, אפילו עוד לפני ריצת הבוקר, הוא מקפיד לאמן את השכל שלו עם הדף היומי.

שאלתי אותו מתי הוא הצטרף, ואז הוא סיפר לי את הסיפור הבא: “בשנת תשע”ב היה בבנייני האומה בירושלים אירוע גדול של סיום הש”ס של הציונות הדתית. עבדתי כמאבטח ביחידה לאבטחת אישים ושיבצו אותי באותו ערב ללוות את שר המשפטים, יעקב נאמן ז”ל, שהגיע להשתתף באירוע. הוא ישב, ואני עמדתי לידו והקשבתי לכל הנאומים והשירים. האירוע מאוד ריגש אותי והחלטתי שגם אני מצטרף. למחרת פתחתי מסכת ברכות”.

הסיפור הזה ריגש אותי, כי זכרתי היטב את האירוע, הייתה לי הזכות להנחות אותו, ואני יודע כמה מאמץ ומחשבה השקיעו המארגנים כדי שהוא באמת יהיה מוצלח ויעשה רושם על המשתתפים.

אני לא חושב שהם חלמו שלא רק המשתתפים באירוע יתרשמו ויתרגשו, אלא גם המאבטחים שמקשיבים לנאומים באוזן אחת (הרי בשנייה יש אוזנייה). לסיום הש”ס שיתקיים ביום חמישי השבוע בבנייני האומה, וקסלר מתכון להגיע, לא כמאבטח אלא כמסיים ש”ס מן המניין.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’