ימי הספירה: כמה נפלו היום?

לא יודע.

משהו מוזר קורה כאן.

כל מהדורה וכל שיחה מתחילות ונגמרות באותה נקודה.

לא משנה האם היא מתרחשת בפינת רחוב, אחרי התפילה, או בין שיגור לשיגור (הודעת ווטצאפ, לא רקטה…) תמיד נחזור לאותה נקודה.

יש מצב שנתחיל עם משהו אחר. נדבר על דא ועל הא. אבל איכשהו לא נוכל להימלט. כל טצדקי לא יעזור. גם אם נגיע מוכנים למשימה, אקורד הסיום יהיה אותו דבר. וזה מה מה שמדהים אצלינו. אנחנו סובלים מתופעה מעניינת שלא מבדילה בין עדות גזע ומין. כל היהודים נדבקו בה. חסידים. ליטאים. שכנטוזים ורבערל’ך.

אנחנו סופרים את עצמינו לדעת.

זיגמיר? וואס הערצך? מה לומדים היום? אבל תגיד, כמה טילים נפלו היום?

אחי! יש’ך מושג כמה יירוטים היו? שש? תגיד, אתה מסטול?! בן דוד שלי גר ליד הכיפה וסימס לי שרק משם הוא ראה שמונה. כן?

הלו? הלו? שמעת? יש מבצע ביש חסד. ארבע טיטולים בחמש ש”ח (מותנה בקניה של 6 דגי קרפיון חיים במשקל מדוייק של 265 גרם) רגע! אל תנתק! קיבלת עידכון כמה מטרות תקפו חיל האוויר בסג’עיה? לא. אלף מאתיים זה המספר הכולל מתחילת המבצע עד היום השישי. בדוק. תבדוק לי דחוף ותחזור אלי. ביי.

מה דבק בנו שהמספרים מדברים אלינו כל כך? מה זה משנה האם נפלו 38 רקטות בשטח פתוח, או 41. הנס קטן יותר? הפחד גדול יותר?

ולהבדיל, ואני יודע שזה כואב, אנחנו גם סופרים נופלים.

כשעובר יום “עם שבע”, המורל יורד לחצי התורן ותחנות הרדיו עוברות לשדר שירים ושערים. שירים שלא נס ליחם ושירים אל תוך הלילה. אבל כשעובר יום שיש בו “רק שניים”. החדשות עוברות מיידית לסיכום דו”צ על 36 פירי מנהרות שהגיעו ממידע מודיעיני מדוייק שהגיע מ13 עצורים שנחקרו על ידי 2 קצינים.

ואחד אלוקינו שבשמיים ובארץ….

לאחר שיקול דעת הוסיף שהם מגולני, למה לא

ידידי רעי ואהובי,

2 אחיינים שלי הוקפצו עמוק לתוך הרצועה.

אחד חזר. השני עדיין בפנים. לוחם פנים אל פנים עם חלאות המין האנושי שרק מחפשים עוד דרך לצרף עוד יהודי להגיע מתחת לאדמה. (ולא במנהרה. בקבר).

ואפרופו מספרים, האחיין שלי הוא אחד מתוך עשרות אלפים. 46,000 ליתר דיוק. שחלקם נמצא הרחק מעבר לגדר המערכת. והם מחרפים את נפשם כבר ימים ארוכים. בשביל כולנו.

חשוב מאוד לשלוח להם אוכל וממתקים. חשוב מאוד גם לקרוא עבורם פרק תהילים או להתקשר (בעלות של 50 אג’ לדקה….) לתחנת הרדיו החרדית, ולספר איזו קבלה טובה קיבלתם (תחנת הרדיו צריכה לכתוב לכם קבלה על ההכנסה הנאה, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו).

זה חשוב. מאוד.

אבל חשוב לא פחות לזכור שאם יש לנו 46,000 חיילים “שם” יש לנו בערך 80,000 הורים שממתינים בחרדה קיומית ליד מכשירי הטלפון והניידים. קופצים למשמע כל ציפצוף או רינגטון של הודעה, מקווים שישמעו אות חיים מיקירם.

והם קוראים כל הודעת ווטצאפ, כי אין להם שום מידע אחר.

ואין להם שום דרך לדעת אם “חזקי” שהעביר הודעה הוא רק מעתיקן מדביקן ותו לא, שראה הודעה מ>צודק< שבכלל הסתכל בחדשות ושמע את סוף הכתבה מהפרשן הבטחוני שאמר “יש שלושה”. ומיד הקליד (בשביל להיות ראשון. אלא מה) “שלושה הרוגים בעזה” ובשביל שזה ייראה אמין ו’יעוף’ מיד הוא הוסיף “יש צ.א.פ.” אגב, לאחר שיקול דעת הוא הוסיף גם שמדובר בלוחמי גולני. למה לא? הוא זוכר בוודאות שבגלי צה”ל אמרו אתמול שגולני נכנסו לעזה. נו? אז ברור שההרוגים משם.

וזה באמת עף.

עף להורים דואגים. לאחים שלא ישנים לילות מפחד. לסבים וסבתות שכוססים ציפורניים לשלום הנכדים.

העתקתי, זו לא בושה

אולי, אם אנחנו לא מצליחים לעקור מהשורש את תופעת הווטצאפ, אולי ננסה לסגל לעצמינו קוד אתי מינימאלי.

קיבלתם הודעה שאין לכם מושג מאיפה הגיעה? דחוף לכם להעביר אותה לעוד 3 קבוצות בשביל להיות ראשונים ולצאת “גבר גבר” בעיני החבר’ה? ציינו בתחילת ההודעה, “קיבלתי והעברתי”. או בפשטות “העתקתי והדבקתי”.

ככה נוכל לסנן במקצת את שטף השטויות, אי הדיוקים, והבקשות הנואשות “מי יכול לגשת לשער הגיא יש אברך שתקוע עם 3 ילדים, תזכו למצוות”, כאשר זו הודעה שמסתובבת כבר שנה שלימה?

ונקודה לסיום: אם כל אחד ייתן לעצמו צו 8 וייתנהג בחירוף נפש למען ולטובת השני, אני בטוח שהמלחמה הזו תגמר בניצחון ענק.

אחד אלוקינו. שבשמיים. ובארץ.

שיהיה לעילוי נשמת כל הנופלים. (לא סופר!) ולרפואת כל הפצועים. (לא. לא אציין מה מספרם נכון לשעה 24:32), ולהצלחת כל החיילים, באוויר, בים וביבשה.

שלכם, מיכה שולם.

דוד של אחד החיילים שכרגע בעזה.

ומי שכל הודעת ווטצאפ מחסירה לו פעימה בלב.