איך לא ידענו מה קורה מתחת לפנס?

רובנו מכירים את הבדיחה על הזוג שמספר כי אצלם בבית הגבר קובע ומחליט על הדברים הגדולים ואילו האישה מתעסקת בדברים הקטנים. הוא מחליט מי יהיה נשיא ארצות-הברית, מי יהיה ראש ממשלת ישראל, ומתי ישראל תצא למלחמה. היא מחליטה בעניינים הקטנים – היכן יגורו, היכן ילמדו הילדים, איזה רכב ייקנו, ולאן ייסעו לנופש.

בהסכם שבין הממשלה לאזרחיה, נראה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמגיע לו את כל התשבחות על ניהול מבצע צוק איתן, אימץ את אותה טקטיקה. הוא דואג לדברים הגדולים, כמו איראן, איראן ועוד פעם איראן; ולאזרחי הדרום בואכה המרכז הוא הותיר להתמודד עם האיומים האחרים, ‘הפחות נחשבים ונמכרים בתקשורת’, כמו בעיית המנהרות.

• לא להאמין: מחדל מנהרות החמאס • הסיפור שהושתק

מכל נקודת-מבט שנביט על האיום האסטרטגי הזה של המנהרות – שצמח לממדים מפלצתיים והפך לחלק בלתי-נפרד מהאיום הביטחוני הישראלי, יש כאן כישלון טוטאלי של מדינת ישראל.

ועדת-החקירה הבאה שתקום, בתקווה שתקום, תוכל לקבוע אם זה “יום הכיפורים” של גופי המודיעין, ובראשם השב”כ (שראשו לשעבר, יובל דיסקין, פרסם הבוקר מאמר מלא עצות, כאילו שהמנהור לא התחיל וצבר תאוצה בתקופתו) או שזה מחדל של הממשלה שידעה ולא עשתה כלום, כולל שום-דבר.

ברור כי השאלות הקשות יעלו ויצופו. והשאלה הגדולה היא – מה עשתה ישראל מאז ההתנתקות כדי לחסל את האיום שעולה לנו כעת בדמים יקרים של חיילים, השם ייקום דמם.

אילו נתניהו, כמו שאנו מכירים אותו, היה יודע על המנהרות הרבות והענקיות, הוא היה משתמש בידע הזה כדי להבהיר לעולם את מצבה של ישראל מול ‘חמאסטאן’ (מושג שהוא טבע אותו). הוא לא ראש ממשלה שישמור מידע כזה בבטן. זה לא סביר ולא עולה בקנה אחד עם התנהגותו כלפי איומים אחרים.

בחצי השנה האחרונה המידע על המנהרות החל לזלוג. חברי ועדת חוץ-וביטחון (ובעיקר חברי ועדות-המשנה של חוץ-וביטחון) קיבלו מידע על המנהרות, אבל גם הם לא ידעו על הכמות והאיכות. והשאלה הגדולה שנותרה – היכן הייתה ישראל עד כה?

בניית מנהרות כאלה נעה בין שנתיים-לשלוש. אלפי אנשים עובדים בכרייתן. אלפי משאיות אמורות לצאת ולהיכנס, והכול תחת אפו של מודיעין שאנשיו, לפי פרסומים זרים, יודעים לחדור למחשבים במדינת אויב ולעצור באורח פלא ונסתר איומים רבים. אז איך לא ידענו מה קורה מתחת לפנס? ואולי אנחנו הרבה פחות טובים ממה שאנחנו מרשים לעצמנו לגלות?

ואם ידענו, למה לא עשינו? מי הרשה לעצמו לקחת את הסיכון שלילה אחד יצוצו עשרות מחבלים מעשר מנהרות, ויבצעו את ‘אם כל הפיגועים?’ הרי איש לא יכול היה להבטיח שזה לא יתרחש. כלומר, המדינה הפקירה את תושבי עוטף עזה, ואלמלא הלחימה עכשיו, לך תדע אם מנהרה כזו לא הייתה מגיעה עד לאשקלון, אולי מתחת לבית-החולים ברזילי.

ואחרי שכבר ידענו, מדוע ישראל הסכימה להפסקת-אש שיזמה מצרים? נכון, ההישג האסטרטגי הגדול ביותר מבחינה מדינית כרגע הוא ההבנה ההדדית עם המצרים, שהנהגתה שונאת את החמאס לא פחות מישראל. כיצד לקחה ישראל על עצמה את הסיכון להפסקת-אש? ואם היא הייתה מצליחה, כיצד הייתה נפתרת בעיית המנהרות?

התירוצים הקלושים שממשלת ישראל מנפיקה, כאילו ההסכמות הללו היוו את “השטיח המדיני” לפעולה מבצעית, אינם מחזיקים מים מול איום כזה.

אז גם יסבירו לנו כי לא מול כל איום ישראל פועלת מבצעית המחדל הזה לא ברור. אמנם לפי פרסומים שונים למדינה מכוונים 170 אלף טילים, וישראל לא יוצאת למלחמה כדי לנסות למגר אותן; אבל יש הבדל בין איומים ממדינות אחרות לבין איומים מישות טרור שמתנהגת כמתאבדת שאין לה מה להפסיד (וישראל מתעקשת לא להתנתק ממנה כלכלית, מה שגורם לנו לבעיות משפטיות בינלאומיות), ועד המבצע ישראל לא נערכה כראוי לבלום את איום המנהרות ולו מהצד שלנו.

אני יודע את זה, כי גם אחרי תחילת מבצע צוק איתן ישראל לא ידעה להיערך נכון ומהיכן יצוצו המחבלים, ונתקלה בהיתקלויות קשות עם תוצאות עגומות.

לחלק מהשאלות הללו יש תשובות, אולי לא מלאות, אבל יש תשובות. הממשלה חייבת לספק לנו, לאזרחיה, את התשובות המלאות, ואני מנחש שאין לה תשובות ברורות.

וכשאין תשובות מלאות ומספקות, מישהו יצטרך לשלם את המחיר, וזה לא יכול להיות תושבי הדרום. הם והחיילים כבר שילמו מחיר יקר ביותר. עכשיו תורם להגיש את החשבון.