הסיפור על הגרש”ז אויערבך זצ”ל והאישה באוטובוס – שלא פורסם מעולם

את המיתוס הזה, כך נדמה, מכיר כל חרדי וחרדית: הגרש”ז אויערבך זצ”ל נסע באחד מן הימים באוטובוס, כשלידו התיישבה אשה.

הרב התלבט: לשבת לידה אין הוא רוצה, אולם לקום ולהתריס כנגדה – אין הוא מוכן.

מה עשה הגרש”ז? צלצל בפעמון ובתחנה הקרובה ירד מן האוטובוס. האשה לא נפגעה, שכן סבורה היתה כי הרב הגיע למחוז חפצו, וגם הגרש”ז לא ישב ליד אשה מבלי לפגוע בה.

הסיפור הזה ארע במציאות – אך זה אינו הסיפור היחיד הכרוך באשה ואוטובוס שארע עם ההגרש”ז זצ”ל.

הסיפור הבא ‘אמיץ’ יותר ובעיני חשוב יותר. עם זאת ואולי בגלל זאת, לגמרי הגיוני  מדוע הוא לא פורסם ואילו הראשון היה למיתוס.

ובכן, האירוע נפתח באופן זהה: הגרש”ז עלה לאוטובוס כשלידו התיישבה אשה עם סלים. הרב – וכאן מופיע השינוי הרדיקלי – לא התלבט האם לרדת, לקום, לעשות שימוש בפעמון האוטובוס כאירוע הראשון.

מה הוא עשה? הוא בפשטות נותר לשבת בכיסאו עד שהאישה הגיעה למחוז חפצה וירדה היא בתחנת המטרה שלה.

רק אז ירד גם הוא מן האוטובוס.

מהיכן אני מכיר את הסיפור המופלא הזה? מאורי בן אליהו, נהג האוטובוס שהיה עד לאירועים.

בן אליהו שוחח עם עמנואל לוי, בעל טור בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית – וכך הוא מספר:

“אורי בן אליהו נוהג בקו 68 זה עשורים… תיאר מפגש פסגה בין פרופ’ ישעיהו ליבוביץ והרב שלמה זלמן אויערבך. התיישבה ליד הרב אישה עם המון סלים.

ליבוביץ נסע לביתו באוסישקין וראה שהרב לא יורד בתחנה שלו, בשערי חסד. רק במטודלה, כשהאשה עם הסלים יצאה, הרב התכונן לרדת.

השכל של ליבוביץ תפס מיד מה קרה, כבוד הרב, הוא אמר בהתרגשות, איזה מידות יש לו! כל כך הקפיד שלא להטריח את האשה עם הסלים שירד שלש תחנות אחרי התחנה שלו”.

עד כאן הסיפור וכעת מספר הערות:

1. אמינות סיפור זה גבוהה במיוחד. העיתון בו פורסמה עדותו של נהג האוטובוס [על ידי עמנואל לוי] נקרא בשם ‘פי האתון’ – והוא משרת את אוכלוסיית הסטודנטים באוניברסיטה העברית. להבדיל מספרות הגיוגרפית [ספרות שבחים] המאפיינת את ‘סיפורי הצדיקים’, ביטאון זה לא חשוד בהטיית סיפור על רב, שרוב הסטודנטים החילונים כלל לא שמעו אודותיו.

2. הגרש”ז אויערבך זצ”ל היה מגדולי הדור ‘האהובים’ ביותר. לא כל הרבנים זכו לחיבה כה עזה ברחוב החרדי. בין הסיבות לכך הן אורח חייו הצנוע, אהבתו המפורסמת לכל יהודי, ריחוקו מפוליטיקה ומהתבטאויות קשות, ואורח החיים הנורמטיבי והלא מתבדל בו חי.

מכאן מופיע הסיפור על ישיבת האישה והצלצול המפורסם, ומכאן גם המניע לאי פרסומו של סיפור הנהג.

שכן, פרסומו מהווה אתגר לנרטיב החרדי שלא יכול לסבול דיווח על רב כה גדול שישב ליד אשה. גם ההסבר ההגיוני של ליבוביץ, כי הרב לא רצה להטריח אותה לעולם לא ייתפס, שכן הוא הופך את הישיבה הזו לנורמטיבית בקונסטלציה כל שהיא, ונורמה כזו אסור לה להתקיים.

3. התגובה של ליבוביץ מרתקת ומלמדת לא מעט גם על האיש הזה. הפרופ’ המנוח לא התפעל מכך שהרב ישב ליד אשה, זה היה עבורו לגמרי טריוויאלי. על כך הוא לא בחר לשבח את גדול הדור. הוא התפעל מכך שהרב בחר להמשיך עוד שלש תחנות, לחזור ברגל כברת דרך לא מבוטלת, ולו כדי שהאישה עם הסלים לא תיאלץ לקום ממקומה.