חתן צעיר התחייב בכתובה על שישה מיליון לירות. אלא שכעבור ארבעים שנה בני הזוג התגרשו והבעל חויב בתשלום הכתובה.
בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הגדול לערעורים נדרשו לקבוע האם עליו לשלם 600 שקלים או ששה מיליון שקלים – וכתבו על כך שורה של פסקי דין הסוקרים בהרחבה את נושאי ההצמדה, שינויי המטבע וסכום מופרז בכתובה.
בני הזוג נישאו בשנת 1979. מתחת לחופה נקב החתן בסכום של שישה מיליון לירות, שהיה באותם הימים סכום סנסציוני של הון עתק.
כעבור ארבעים שנה בני הזוג התגרשו והבעל חויב בכתובה.
בית הדין הרבני האזורי נדרש להכריע בסכום הכתובה.
הבעל ופרקליטיו טענו, כי תרגום ששה מיליון לירות לשקלים חדשים הוא 600 שקלים וכי לא כתוב בהצמדה למדד או לשער כלשהו.
האישה ופרקליטיה הגישו תחשיב כי ששה מיליון לירות בתרגום לשקלים חדשים והצמדה מלאה למדד המחירים מגיעים לסכום של ששה מיליון שקלים.
אב בית הדין האזורי הרב יצחק אושינסקי כתב ספר בשם ‘אורות המשפט’, בו חקר לעומק את נושא הצמדת הכתובה בהלכה וסקר את השיטות השונות בין הפוסקים השוללים הצמדה והמחייבים הצמדה.
בסופו של דבר הוא המליץ בספרו על עריכת פשרה בין הצמדה מלאה לאי הצמדה.
כך גם החליט בית הדין הרבני האזורי בראשותו של הרב אושינסקי על פשרה הוגנת, לדעתו, ונקב בסכום של 150 אלף שקלים.
על כך ערערה האישה לבית הדין הרבני הגדול.
באי כוח האישה טענו כי הם מקבלים את עיקרון הפשרה בין שיטות הפוסקים בשל הצמדה או אי הצמדה, אשר על כן פשרה בין 600 שקלים לששה מיליון שקלים אמורה להיות שלושה מיליון שקלים ולא 150 אלף שקלים.
חברי בית הדין הרבני הגדול הרב אהרון כץ, הרב שלמה שפירא והרב ציון לוז-אילוז נדרשו לערעור וכתבו פסקי דין נפרדים הכוללים עשרות עמודים ומאות מקורות הלכתיים.
הדיינים התייחסו הן לנושא ההצמדה והן לכוונות החתן בדמי הכתובה, והוחלט על שדרוג הפשרה של בית הדין הרבני האזורי והאיזון ביניהם: לא 600 שקלים כדרישת הבעל, לא 6 מיליון שקלים כדרישת האישה וגם לא 150 אלף שקלים כפשרה של בית הדין האיזורי.
בפסק הדין נכתב: “הערעור מתקבל חלקית. הבעל ישלם לאישה סך 360 אלף שקלים”.