האדמו”ר מסאטמר לחסידיו: “הרבו תחינה בגלל המצב בארץ הקודש”

האדמו"ר מסאטמר הורה לחסידיו "לעורר רחמי שמים מרובים על אחינו בית ישראל תושבי ארץ הקודש בשעת אמירת חמשה פרקי תהילים" • ומדוע בסאטמר בוכים יותר על חללי צה"ל?
יוני גרין
כ"ה תמוז התשע"ד / 23.07.2014 01:02

גם חסידות סאטמר מצטרפת לתפילות: האדמו”ר מסאטמר פרסם ‘קריאת קודש’ מיוחדת לחסידיו, לומר בכל יום אחרי תפילת שחרית חמישה פרקי תהילים, בשל המלחמה בארץ הקודש.

במודעה שפרסמה הנהלת קהילת סאטמר תחת הכותרת “השתדלו והרבו תחינה” – נכתב: “לאור המצב הקשה השורר כעת בארצנו הקדושה נצטווינו מפי כ”ק רבינו שליט”א לעורר את אנשי שלומנו וחברי קהלתינו די בכל אתר ואתר לבוא אל המלך ולהתחנן לו ולעורר רחמי שמים מרובים על אחינו בית ישראל תושבי ארץ הקודש בשעת אמירת חמשה פרקי תהילים בכל יום אחר תפילת שחרית”.

בכל מוסדות סאטמר בעולם אומרים בכל יום חמישה פרקי תהילים, וכעת הם מתבקשים לכוון ולעורר בעת אמירת התהילים למען יהודי ארץ הקודש.

“בסאטמר בוכים על חללי צה”ל יותר מבמקומות אחרים”, אומר גורם בכיר בחסידות – ויש לו הסבר:

“פעם האדמו”ר מסאטמר זצ”ל, בעל הדברי יואל, נשאל האם הוא בוכה על נפילת חיילי צה”ל? האדמו”ר השיב שהוא בוכה הרבה יותר משאר העולם. מדוע? הוא הסביר את דבריו, על פי מה שאומרים ומתפללים בתפילת נחם בתשעה באב: ‘לבי לבי על חלליהם מעי מעי על חלליהם כי אתה ה’ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה’. לכאורה מה קשור לבי על חלליהם, אם אתה באש עתיד לבנותה?

“הסביר האדמו”ר זצ”ל לבן שיחו: כאשר מדינה יוצאת למלחמה לשמור על גבולותיה ואלפי חיילים נהרגים, לא כואב להם נפילת החיילים, כי סוף סוף הם שמרו על המולדת. הם נלחמו למען מטרה – והם הצליחו. אז הצער הוא הרבה פחות.

“אבל בעם ישראל, שהקב”ה הבטיח ‘באש אני עתיד לבנותה’, אז כל קרבן, כל חייל שנופל, זה לשווא, ללא שום מטרה. ‘לבי לבי על חלליהם, כי אתה באש עתיד לבנותה’ – וכל המלחמה כאן היא מלחמת שווא.

“לכן, הסביר האדמו”ר זצ”ל, אני בוכה הרבה יותר על נפילת חיילי צה”ל…”

הדפס כתבה

2 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    צודק
    23/07/2014 06:56
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
  1. האדמור מסאטמר צדק בכל העניינים גם באיסור לקחת תמיכה מהמדינה, שהיום אנחנו רואים את התוצאות.

  2. למעלה
    23/07/2014 10:42
    מוטי
  3. מעלה, מאוד למעלה / מוטי לקסמן, תמוז תשע”ד.
    “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ” [א].
    והאדם, שבצלם אלוהים נברא [ב], מה נותר לו לעשות?
    לפקוח עיניים, ומעלה להפנות.
    ומה רואות עיני אדם מעלה?
    חמה זוהרת, זורחת בוקר ועם ערב שוקעת, כוכבים נוצצים, גם ירח שפעם עורר אהבה…[ג]
    והעיניים צופות מעלה גבוה, שם נראות גם ציפורים נודדות או תושבות קבע.
    ויש עיניים שצופות מעלה ברקיע,
    גם ימינה ושמאלה,
    טילים מחפשות,
    וזה לא נעים…
    ויש בני אדם חכמים [ד], בעלי ביטחון רב [ה], שעיניהם מעלה מופנות
    ושם באלוהים הן צופות.
    את כוונותיו יודעים, גם את אמירותיו המכוונות.
    ואין זה משנה אם פונים
    אל העליון, אל בורא העולם,
    בשם “ה'”,
    בשם “אללה”
    או בשילוש הקדוש.
    כל אלה, למרות, שהוא, לדעת כולם,
    אחד ויחיד,
    מוצאים הסברים שונים ונפרדים, גם הנמקות מקוריות
    לטילים, למוקשים, לחטיפות, למנהרות, לסכינים, לפצצות גם לשרפות.
    הכל בשם ולמען בורא עולם…

    אבל, “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם” [ו].
    אז אולי, במקום “לקבל הנחיות” ממעלה,
    נפסיק מעלה לחפש,
    נגלה פה, את היש
    בעיניים האחרות.
    מבט יפגוש, מבלי להסב את הראש, עיני אדם בו צופות.
    עיני אדם בעיני אדם יִצפּוּ
    יגלו שבני אדם כולנו
    ורק בידינו ליצור
    פחות כאב
    פחות צער.
    יותר אנושיות,
    ככה סתם,
    להיות אדם.

    הבהרות ומראה מקום
    א. תהלים יט, ב.
    ב. “בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם” (בראשית ה, א–ב).
    ג. “יא ירח, יא ירח, מה עשית? / בלבלת בת ובן. / יא ירח, הן נשארת כשהיית / שדכן אשמאי זקן.
    / לו רשמת, יא ירח, קורותיך – / היה הנייר מסמיק. / די צרות לנו, חביבי, בלעדיך, / יא ירח, בבקשה תפסיק” (יא ירח, יחאל מוהר).
    ד. לפחות בעיני עצמם.
    ה. ללא כל ביסוס, מתוך עצמם בלבד.
    ו. תהלים קטו, טז.