1.
בניין הכנסת דמה ביום שני למבנה נטוש, יחסית להמולה השוררת בו בימי שגרה. מעט מאד ח”כים ושרים נמצאו בו. חלק גדול מהח”כים יצאו אל בתי החולים, לבקר פצועים (ולא שכחו, חלילה, לשגר לתקשורת ידיעות יח”צ).
רוב הסיעות העדיפו לוותר על ישיבות הסיעה כבכל שבוע. בין אלו שכן התכנסו הייתה סיעת ישראל ביתנו, שהתלהבה כנראה מחדר הסיעה החדש, והתכנסה לישיבה שבועית – ללא עיתונות. רוסיה, זה כאן, כמקובל.
אפרופו חדר סיעה חדש. בקדנציה הקודמת שוכנה ישראל ביתנו בצד הימני של חדרי הסיעות, בחדר הקרוב ביותר לפרוזדור. עם כינון הממשלה הנוכחית, ולאחר שחברה לליכוד, נלקח ממנה החדר הפרטי. כך מצאנו את חברי ישראל ביתנו מדדים פנימה אל חדר ירושלים, שם נערכת בדרך כלל ישיבת סיעת הליכוד. קשה היה לחוש בהרמוניה בין שני הפלגים, אבל לפרוטוקול – הם התכנסו יחד.
עם הכרזת הפירוק של ישראל-ביתנו, לפני כשבועיים, זכתה הסיעה שוב בחדר משל עצמה, כשסיעת רעם-תעל נזרקת מחדרה המכובד, בשכנות למפלגות העבודה ולהתנועה.
“טרנספר מוצלח”, נשמע קולו המהדהד של אביגדור ליברמן, בעת שחברי הסיעה הערבית יצאו מחדרם, מעניקים אותו לישראל ביתנו.
2.
רק סיעת ש”ס פתחה את חדרה לתקשורת.
קשה היה להשתחרר מהאווירה העצובה מחד, על רקע המשך הלחימה ופרסום שמות ההרוגים, אך הנרגשת מאידך. אחרי הכול, לא בכל יום מציע ראש ממשלת ישראל הצעת הצטרפות לממשלתו, כשהיא מושטת לקודקודי המפלגות החרדיות. מה גם שהוא היה נימוסי מספיק שלא להציע זאת לח”כ אלי ישי, האיש שספק פוזל לעבר מפלגה עתידית מפולגת, ספק מנהל פלג פנים-ש”ס שכמעט ואין לו קשר עם הראש המכהן.
ולא שביהדות התורה לא התרגשו מההצעה, משל היה מדובר בהצעת שידוך מיוחדת שהניח לפתחם אחד מטובי השדכנים. כאילו לא מדובר בהצעה נימוסית, כזו שבאה לצורך פיוס, הצעה שאילו היו נענים לה בחיוב, היה ההמשך שלה: “מצטער, ליברמן מתנגד”.
כל כך התרגשו שם, עד ששלושת חברי דגל התורה מיהרו להפיץ הודעה על ביקורם בבית האדמו”ר מבעלזא, שם ‘חשפו’ בפניו את ההצעה.
ח”כ ישראל איכלר, שהצטרף אליהם, צחק למשמע שאלתי, האם נועד הביקור להתייעצות על ה’הצעה’. “מה פתאום”, השיב. “הביקור הזה תוכנן לפני שלושה שבועות. עוד בטרם פרץ ‘צוק איתן'”.
3.
את ישיבות סיעת ש”ס אפשר לחלק לשלושה חלקים. חלק ראשון – התפילה; חלק שני – דיבורים פתוחים לתקשורת; והחלק השלישי – ישיבת סיעה סגורה.
על החלק השלישי שמעתי לא פעם. מי שתיארו אותו (כך היה גם אצל היו”ר הקודם, אגב) שרטטו ישיבה משעממת, נטולת נושאים דרמטיים, טכנית. אם מישהו נוטל את רשות הדיבור (מלבד היו”ר), הרי זה ח”כ ניסים זאב. כל השאר שותקים.
בחלק הראשון באה לידי ביטוי התמימות של בני עדות המזרח. לראות את הח”כים משתפכים בתפילה, בלי לחשוב מי מביט עליהם (העיתונאים בוחנים אותם). זה הם – ובוראם.
החלק השני – הצגה. מתכננים מה כדאי לומר לתקשורת, אומרים יפה ‘שלום’ בסיום, ואופס – לחלק הסגור.
השבוע, למשל, כלל החלק הפתוח אמירות על התמיכה הבלתי מסויגת במדיניותו של ראש הממשלה. גאון האיש. גם נתן לחרדים לאכול את הדגים המסריחים, וגם הצליח לחבק את הפוליטיקאים החרדים.
איך עשה את זה? הזמנות ל’עדכונים דחופים’, קצת טלפונים עם עדכונים ביטחוניים, ולקינוח – הצעה להצטרף לקואליציה.
מאחורי הגב יש הלועגים לחברי הכנסת החרדים שבלעו את הפיתיון. אז נכון שהם לא השתטו עד כדי להיענות להצעה, ובכל זאת הם היו כל-כך נרגשים, עד שקשה היה להם להסתיר זאת. “ביבי מתקשה לתפקד עם הקואליציה הרעועה שלו, הוא זקוק לחרדים”, הסבירו ברצינות בכירים.
ובכל זאת, הצעה הייתה, והצבע הוורוד שב ללחיים.
וכך נשמעו קריאות האהדה לביבי בפתח ישיבת סיעת ש”ס. חוץ מ’היידה ביבי’, היה שם כמעט הכל:
“אנחנו מגבים את הממשלה, את העומד בראשה, ואת הצבא, אנחנו חושבים שההתנהגות של ראש הממשלה שקולה, אחראית, לא מתלהמת. אחרי שראינו את הסכנה הגדולה של המנהרות אין דרך אחרת, אי אפשר לסמוך על אף אחד בעולם שיעשה את זה בשבילנו… אין קואליציה ואין אופוזיציה, אנחנו כולם ביחד, הורדנו את הצעות האי-אמון, אנחנו לא רוצים להטריד את הממשלה במה שלא קשור למלחמה”.
4.
בזמן שאריה דרעי מדבר, אלי ישי זע באי נוחות על מקומו, ואברהם מיכאלי נראה כמי שכפאו שד לכסאו, חושש לזוז, שמא יאונה לו רע.
אחרי הכל, אין זה סוד כי כמה ח”כים די מודאגים לקראת הרכבת הרשימה בקדנציה הבאה, תחת הטייטל ‘רענון שורות’. אני לא בטוחה שזה אכן מה שיקרה, יתכן וקול הזעקה שיקום ירתיע וימנע את הצעד, כפי שמנע את פיטורי המבקר הרוחני ב’יום ליום’, הרב צבי חקק. אבל את הפחד, זה לא יצליח לגרש.
וכך, בעוד שמעל פני השטח כאילו ‘עסקים כרגיל’, מתחת לפני השטח רוחשות רוחות רעות.
קחו סיפור. רק לדוגמה.
השבוע הגיע יו”ר ש”ס אריה דרעי לאולפני חדשות 2 בנווה אילן, וכפי שסיפר בפתח ישיבת הסיעה, סיפר גם לצופים בבית כי ש”ס תומכת בנתניהו ומשכה הצעות אי אמון. ואז נורתה לעברו שאלה בלתי צפויה: מה דעתו על ח”כים המעבירים ביקורת על ראש הממשלה?
דרעי, בטון חריף, השיב שזה ממש לא הזמן לביקורת, וכי אם תידרש ממשלת חירום לאומית – ש”ס תצטרף אליה. כאן התחדדה השאלה עוד יותר: מה אתה אומר על דברי אלי ישי שצריך להחזיר את עזה 40 שנה אחורה…
אני חושב, שאנחנו, כחברי אופוזיציה, אין לנו הפריבילגיה לייעץ בנושאים ביטחוניים, השיב. רק חברי הקבינט, שעומדים מול כל הנתונים, יכולים להביע דעה בנושאים הללו.
הכותרות לא איחרו לבוא בתקשורת החרדית. דרעי תקף את ישי…וזאת למה? כי קהל הקוראים צמא לפירורים ממריבות דרעי-ישי. השטח של ש”ס אהב את מפלגתו כשהיה הרב עובדיה יוסף בין החיים. לאחר פטירתו, לא מפריע לו לזרוק אבנים ואפילו חיצים לעברה. הדאגה לגורלה כבר לא ממלאת את ליבות העם יוצא עדות המזרח.
זה עצוב, כי זה מה שמביא את ש”ס לירידה תלולה בסקרים. זה עצוב, כי לא בטוח שהירידה הזו תתורגם לנהירה למפלגה מתחרה בראשות אלי ישי. יש מצב שהירידה הזו תזלוג לכיוון ‘הבית היהודי’, משה כחלון, ואולי אפילו לליכוד.
כך יוצא, שכל המשתתפים במלחמות הפנימיות יורים לעצמם ברגליים.
5.
עם כל הכבוד למנהיגי ש”ס, בעבר ובהווה, אני לא חושבת שנכון מצידם לשחרר המלצות צבאיות. בדיוק כפי שלא מתאים שיעשו זאת עיתונאים שאין להם כל רקע צבאי, והאקדח היחיד שהחזיקו אי-פעם ביד, היה של פורים.
אבל לא רק ישי שפע המלצות. גם דרעי לא טמן ידו בצלחת. “אין מכת מחץ בעזה. ׳אני נגד לכבוש את רצועת עזה׳. לדעתי אנחנו גם לא הולכים לכבוש את הרצועה׳.
תרגיעו. עשו טובה ותחקו את החברים מיהדות התורה. הם לפחות מבינים את מקומם ושותקים. גם ח”כ מאיר פרוש, החבר בוועדת חוץ וביטחון. רוב מצביעי מפלגותיכם אינם משרתים בצבא, מה הטעם לדבר בנושאים ביטחוניים? נבחרתם כדי לפעול לרווחת בוחריכם, דברו כשיקצצו, צעקו כשיחוקקו חוקים אנטי דתיים מוצהרים.
ועוד הערה קטנה: מותר וצריך לבקר חיילים פצועים, משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן, אבל ממש לא חייבים לשחרר בהמשך הודעות לתקשורת. יפה יותר לבקר ולנחם ‘לשם שמים’.
וגם בנושא הזה ח”כ מאיר פרוש יכול לשמש דוגמה. ביום שלישי ניחם אבלים בבית משפחה באפרת, כנציגה של ועדת החוץ והביטחון. זה לא היה קל, הדמעות נשפכו שם כמים, המשפחה התקשתה לעכל את המהלומה. כשיצא משם, כאוב כולו, לא טרח איש התקשורת שלו לשגר הודעה לעיתונות. צל”ש אמיתי.
6.
באותה שעה בה הופיע אריה דרעי, נכח באולפן גם דני איילון. סגן שר החוץ שסולק על ידי אביגדור ליברמן בבושת פנים.
“תרשו לי”, אמר. “אבל אני לא מכיר סיטואציה בה כלי תקשורת יפנה לדרעי והוא יסרב, אז שישמור על עצותיו לעצמו. טוב שיש חברי כנסת שמרגיעים את הציבור מתוקף ידיעותיהם וניסיונם”, הגיב, באולפן, כשהוא מגבה את אלי ישי.
קבלו קונספירציה: דרעי חברו של ליברמן, ומשכך – הוא לא בא בטוב לאיילון.
לגופם של דברים, בכיר בתקשורת, ואחד שיודע דבר או שנים על ההתנהלות מאחורי הקלעים, סיפר השבוע כי במשך ימים עמדו בהפקה של חדשות 2 מול דרעי. חשבתם שדרעי סירב? ובכן, ממש לא. התנאי היחיד שהציב (כלומר, שלוחו כמותו, יועץ התקשורת יעקב בצלאל), לשבת לבד באולפן. לא כחלק מפאנל. שלא תגיח אל מולו איזו ח”כית כמו מירי רגב, או אולי ציפי חוטובלי. לא נעים (לו).
בימים טרופים, מי מקבל זמן מסך פרטי? לא בטוח ששר הביטחון יקבל. כך שהגעתו של דרעי לאולפן הלכה ונדחתה, הלכה ונדחתה.
“ואחרי זה הוא עוד מבקר את אלי, שהגיע לאולפן כדי להרגיע את העם, ובלי תנאים מוקדמים?” – אמר בכיר בש”ס ששמע את הסיפור כולו.
ככה זה בש”ס, השבתי. כלומר, בש”ס של ‘אחרי הרב עובדיה’, מיהרתי להוסיף.
7.
אבל עזבו אתכם ממריבות ש”ס. אין ספק שהמנצח הגדול של המערכה על עזה הוא, נכון לעכשיו, בנימין נתניהו.
נכון שאנו כועסים עליו בשל חוק הגיוס והסנקציות, ועדיין אסור להתעלם מהשבחים שמגיעים לו כדין. ניהול המערכה, כולל דחייתה עד לרגע ה’אין-ברירה’ היה גאוני.
אילו נערכו הבחירות כעת, הוא היה זוכה, אמרתי לבכיר בליכוד.
בחירות לא נערכות בין רגע, ובפרק זמן של לפחות שלושה חודשים מסיום הלחימה ועד ליום הבחירות עצמו יכולים לקרות תקלות רבות, השיב.
ובכל זאת, הוא לא שכנע אותי. בחירות NOW היו משיבות לליכוד את הצבע הוורוד ללחיים.
כמה מצחיק לחשוב כעת על מועמדות של גדעון סער, למשל, לראשות ממשלה. זה נראה כל-כך בלתי רלוונטי על רקע האיומים מדרום. ההגה חייב להיות בידיים של מי שמבין בטחון מהו. אז נכון שלעגו לנתניהו על הסרטים בהם הוא נראה אומר שצריך להיות “חזק מול החמאס”. איך חזק כשהוא דוחה ודוחה מערכה קרקעית? אבל כיום, במבט לאחור, קשה שלא להבין שלהילחם מול חמאס, בגיבוי ובהבנה בינלאומית – זהו החוזק האמיתי.
מה ‘ימכרו’ אישים כמו נפתלי בנט או אביגדור ליברמן כשמולם יעמוד מועמד שניצח מערכה סבוכה? שלא לדבר על אי הרלוונטיות של המרכולת החברתית-מעמד ביניים של אחד כמו יאיר לפיד.
הכול, בתנאי כמובן, שננצח את עזה.
8.
וניצחון, אינו דווקא מלחמה נטולת הרוגים ופצועים.
עם כל הצער על כל חייל שנופל בקרב, שהוא עולם מלא, הוא וכל המשפחה הסובבת אותו, אסור לשכוח שבכל מלחמות ישראל נפלו קורבנות, ובכל זאת יש מהן שהוגדרו כניצחון.
מלחמת ששת הימים היא המפורסמת שבהם. 779 הרוגים היו לנו במהלכה, אבל היא נחשבת לנס ולניצחון.
9.
בסופו של השבוע הקשה בו אנו נמצאים, יושבע נשיא המדינה רובי ריבלין לתפקידו.
שנים כה רבות הוא ייחל לבחירתו לתפקיד, ומשזה הגיע, ייאלץ ריבלין להסתפק בטקס צנוע וקטן. הוא עצמו היה שותף בקבלת ההחלטה, שהיא אך טבעית ליהודי כמו ריבלין. מלכתחילה, ביקש להקדים את האירוע, כדי שלא לעורכו בתשעת הימים. נשיא שכזה לא היה למדינת ישראל מאז ימי זלמן שזר, כמדומני.
את הגעתו לכנסת לא ילוו פרשים ואופנוענים של משטרת ישראל, הוא לא יפסע על השטיח האדום, לא יתקבל בתרועות חצוצרה ולא יסקור את משמר הכבוד של צה”ל.
מזה שבועות עמלים אנשי הכנסת בהכנת הבימה המפוארת והמקושטת ברחבת הכנסת. דגל כחול לבן מפרחים רעננים – הם רק חלק מהתפאורה. אל המקום הזה יגיע ריבלין, ומשם היישר אל מליאת הכנסת. החלק השלישי, המקובל בהכתרות נשיאים, ובו קוקטייל חגיגי בטרקלין שאגאל- בוטל..
אבל, איך נוהג העולם לומר? לא משנה איפה נערכה חתונה, באיזה אולם ובכמה פאר, משנה איך חי הזוג בהמשך חייו.
ובנמשל, עושה רושם שימי שנותיו של ריבלין כנשיא יביאו הרבה כבוד למדינה. צעדי ההתחלה, הבאים לידי ביטוי בתכנון האירוע, מעידים יותר מכל כי הולך להיות לנו נשיא שיידע לשלב מסורת עם ערכים, אהבת העם ואהבת המולדת. בנשיאות מנהלת לשכתו, חרדית כמובן.
10.
את המכתב המרגש הבא הוא קיבל לידיו בעיתוי מעניין – ימים אחדים לפני הטקס.
לכבוד,
הנשיא העשירי של מדינת ישראל,
מר ראובן ריבלין,
ירושלים.
שלום.
שמי מילכה וינברג ואני ניצולת שואה, סרגתי עבורך באהבה רבה את הכיפה הזו, וזה יהיה לי כבוד גדול אם תחבוש אותה בעת ההשבעה לנשיא המדינה.
הרקמה על הכיפה היא כמובן אתה, והיותי ניצולת שואה. תהא הכיפה זכר לשואה (כמו הכוס בחתונה – לזכר החורבן).
את הכיפה אני שולחת בימים שטרם מצאנו את הילדים החטופים, ואני מקוה שעד שהכיפה תגיע אליך, הם יחזרו בשלום לביתם.
בכבוד רב, ובאהבה רבה, מילכה וינברג, בארי 11, רחובות”.
על הכיפה רקמה מילכה את המילים הבאות: “אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”.
וזוהי רק ההתחלה. התחושה של כל אזרח ואזרחית שהוא יכול לפנות אל הנשיא, ולצפות שיקרא את מכתבו וגם יתייחס אליו. נשיא של העם.
ביום חמישי, יום שמחתו של ראובן רובי ריבלין, ייערך טקס מצומצם. אבל בלשכתו בטוחים, שהשמחה עצמה, שבע השנים הבאות, יהיו שבע השנים הטובות.
