מרגש לראות איך אחרי שנים של שקר מתחילה האמת לצאת לאור

1.

אל תיתנו לתסבוכת של הבחירות השלישיות לדכדך אתכם. אנחנו חיים בתקופה נפלאה. ימים גדולים באים עלינו, ימים של שפע וברכה. ובעיקר, ימים של בירור גדול.

כבר כתבתי פה פעם כמה קשה לי המילה “בירור”. בכל דיון בסוגיה ציבורית שבה המצב קשה, חמור, מייאש, תמיד יהיה את ההוא עם המבט הגאולי בעיניים שיגיד: “כן, הכול נכון, אבל זה חלק מתהליך. יש פה בירור”.

איזה תהליך? מה זה הדיבורים המנותקים האלה? אתה לא רואה שהמצב רק מתדרדר מדחי אל דחי?

והנה מתברר, שבכל הנוגע למערכת המשפט – אחד העניינים הכי קשים, חמורים ומייאשים – הטיפוס הגאולי צודק. הגיע הבירור המיוחל. לקח לו קצת זמן, אבל הוא הגיע.

2.

אני זוכר את הימים הנוראים של ערב הגירוש מגוש קטיף. עקבתי מדי יום בתוכנית הבוקר שלי אחרי שני דברים בחדשות: אחרי “מונה הפצמ”רים” בעמוד הראשון של הצופה, בצד שמאל למעלה. זוכרים את הספירה הזאת? זוכרים את העיתון הזה? יום יום מנו שם כמה פצמ”רים ירו הטרוריסטים של עזה על גוש קטיף. הצופה נסגר מאז, גם גוש קטיף, אבל המונה, לצערנו, רק הולך ומתעצם. הפצמ”רים הקטנים הפכו לקסאמים וגראדים, והמטרה התרחבה אף היא, מגוש קטיף לכל אזור הדרום.

והיה עוד דבר שעקבתי אחריו כמעט על בסיס יומי. אני לא טוען שהייתי הראשון לזהות. היו אנשים שמבינים במשפט ובעיקר בעיוותי משפט שזעקו. אבל כן, הייתי מאלה שהדהדו את זעקתם יום יום. הם טענו שיש בכיר בפרקליטות המדינה שמנסה לעצור את המחאה נגד ההתנתקות באופן כמעט לא חוקי. סליחה, באופן הכי חוקי.

החוק היה בידיים שלו, והוא השתמש בו לפי פרשנותו. הוא ממש רדף את הכתומים, הוא הורה להעמיד לדין אזרחים טובים שיצאו למחות בצידי הדרכים בעוון סעיפים חמורים ביותר כמו “סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה”, הוא ביקש להאריך שוב ושוב מעצרים של קטינים.

אני זוכר את הפרשה המזעזעת של הנערות הצעירות שישבו ימים ארוכים במעצר כי סירבו להזדהות.

קראו לו שי ניצן, הוא היה אז המשנה לפרקליט המדינה ל”עניינים מיוחדים”. מין תואר מוזר ומעורפל שכזה, שתמיד נשמע לי כאילו לקוח ממשטרים אפלים.

סיפרו שהוא בוגר נתיב מאיר ששולח את ילדיו לחינוך הדתי, אבל בעיקר דיברו על כך שהוא שם לו למטרה לחנך את הדתיים באמצעות הכוח הכמעט בלתי מוגבל שהיה בידיו. כמה מייאש זה היה לדווח יום יום על העצורים הצעירים, על המהלכים של הפרקליטות שהוביל אותו משפטן, להגיד שהכול נועד לסתום את הפה של הימין ולהרגיש מיעוט נרדף וגם קצת הזוי.

נו, באמת, לך תשכנע את המון העם ששי ניצן איש החוק הוא לא בסדר. הוא הרי דואג למדינה, לדמוקרטיה. הוא מגן עליה מפני מתנגדי ההתנתקות המסוכנים שלא מסכימים לומר את שמם בחקירה.

3.

כמעט 15 שנים חלפו מאז. חתיכת זמן. היום אנחנו כבר לא מיעוט ובטח שלא הזוי. להיפך, היום יש מיעוט קטן והזוי שחושב ששי ניצן וחבריו לפרקליטות שבתוך הפרקליטות (כהגדרתו המדויקת של שר המשפטים) פועלים בתום לב. הבירור קורה, ומרגש לראות איך אחרי שנים של שקר מתחילה האמת להתגלות.

והשבוע נשבר עוד שיא. מהדורות החדשות עם העדכונים על הנעשה במשרד המשפטים בפרשת מינוי המחליפה הזמנית לשי ניצן, נשמעו כמו טור של קלמן ליבסקינד על הצביעות של האליטות שכאילו נכתב מעצמו.

וזה משמח, וזה מעודד. כי לסיפור הזה של שלטון שומרי הסף יש השלכות על כל – אבל כל! – סוגיות חיינו כאן.

איך כתב השבוע בן דרור ימיני בידיעות אחרונות? “לפי התקדים של מנדלבליט, זה רק עניין של זמן עד שהוא יחליט שהמינוי של שר משפטים חסר ניסיון ראוי, או אולי גם אג’נדה ראויה, ראוי לפסילה. הרי כבר יש תקדים לפסילה על רקע אג’נדה. בשלב הבא אפשר יהיה לבטל את הבחירות. מי צריך את המצביעים הבלתי סבירים הללו כדי שיבחרו פוליטיקאים בלתי סבירים שמקבלים החלטות בלתי סבירות? יש חשש שמנדלבליט מתקשה להבין לאיזו תהום הוא צועד”.

לדעתי, אגב, זה לא שמנדלבליט לא רואה את התהום. הוא פשוט רואה הר. הר שחייבים לעלות עליו בכל הכוח. עד כדי כך תפיסת המציאות שלו מעוותת.

הוא הצטרף, לצערי, לקבוצה הכי קנאית והכי צודקת בעיני עצמה במדינת ישראל. פעם אחר פעם אני משפשף את עיניי (מול נאום של דינה זילבר, מול נאום הפרידה של שי ניצן, מול ריאיון של אהרון ברק, מול ההחלטה שקיבל מנדלבליט השבוע) ופשוט לא מאמין: מי החברים של האנשים האלה? אין מישהו מבחוץ שיאיר את עיניהם? אין להם טיפת מודעות עצמית לאיך הדברים נתפסים בחוץ, בעיני מי שלא חבר בכת הסגורה שלהם?

אז נכון, חבל מאוד שראש הממשלה נזכר לנסות לטפל בסיפור הזה רק עכשיו, להציב את המאבק באקטיביזם השיפוטי כנושא המרכזי שעל סדר היום. כששי ניצן ואנשיו התנכלו לקטינים חסרי ישע זה לא בדיוק עניין אותו – רק כשהם התחילו להתנכל לראש ממשלה חסר ישע הוא התעורר. יכול להיות שמבחינתו זה כבר מאוחר מדי, אבל מבחינתנו אף פעם לא מאוחר.

עם הנצח לא מפחד מבירור עמוק.

4.

ולעניין אחר (שגם בו יש, לצערנו, למערכת המשפט השפעה מכרעת): בעקבות הטור בשבוע שעבר, שעסק בתחבורה הציבורית בגוש דן בשבת, שלח לי קורא בעילום שם את התגובה הבאה:

“ידידיה שלום. יפה כתבת על כך שאנחנו אדישים לנושא השבת ולא כואבים את כאבה. אבל הסברת שזה לא הזמן להפגנות, וצריך רק הסברה, קמפיינים ואהבה, והזכרת שגם הרב קוק חיכה ל’משורר התשובה’ שיעורר את נפש הדור. נדמה לי שקצת (הרבה) לא פייר לצייר את הרב קוק זצ”ל בהקשר של חילול שבת בפרהסיה כמי שרק ישב וחיכה למשורר התשובה. הרב קוק, לצד היותו גדול משוררי התשובה בעצמו, היה גם גדול לוחמי השבת. כבר שנים שיש כאן תעשייה שלמה שמנסה לצייר את הרב קוק כסבא טוב עם זקן לבן שאהב והכיל כל דבר שזז. כפירה? רשעות? פגיעה בקודשי ישראל? עזוב אותך, יש לך כנפי רוח.

“אבל יש גבול, ובעיקר יש היסטוריה. מי שטיפה קרא ולמד יודע מצוין שאותו הרב קוק שאהב כל יהודי, יצא להפגין לבדו מול בתי קולנוע שנפתחו בשבת, דרש מהקרן הקיימת לפטר עובדים שהלכו לראות משחק כדורגל בשבת. לא לשחק, לראות! הרב קוק, כשיצא למנוע נשף שמתקיים בשבת, לקח איתו כרך של כל הש”ס כדי שיוכל ללמוד בכלא במקרה שייאסר.

“הרב קוק לחם בכל כוחו נגד תהלוכות הביכורים של קיבוצי עמק יזרעאל שחיללו את חג השבועות, שלח מאות מכתבים בנושא וכינה את מחללי השבת בכינויים שאתה לא תסכים לפרסם בטור שלך (ממליץ לך לעיין בספר ‘להכות שורש’ שכתבו הרב איתם הנקין הי”ד והרב אברהם וסרמן יבדל”א, שמספר עד כמה היה חריף ותקיף הרב במאבקיו נגד הפגיעה של ראשי היישוב בקודשי ישראל).

“אני בטוח שאם הרב קוק היה חי היום הוא היה משורר שירי תשובה וזמירות שבת, אני גם בטוח שהוא היה עושה זאת כשהוא עומד בלב כואב על הכביש וחוסם את המיניבוס של רון חולדאי. אבל בעיקר, הוא היה מסתכל ימינה ושמאלה אל הציבור שרגיל לדבר בשמו ושואל: למה כולכם שותקים? אין לכם כנפי רוח?”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’