‘דגל התורה’ הפכה למפלגה ימנית? היא בסך הכל חוזרת לשורשים שלה

סוגיית תפיסתו המדינית של הרחוב החרדי נידונה בלא מעט פורומים, מחקרים וכתבות עיתונאיות.

לפרסומים השונים בנושא בסיס משותף המצביע – חרף הפערים הסמנטיים בין הגישות – על נטייתו המובהקת של המגזר לצידה הימני של המפה הפוליטית.

תפיסה זו קיבלה ביטוי גלוי בפרסומים האחרונים סביב דבריו של ח”כ יצחק פינדרוס כי הגר”ח קניבסקי מתנגד ל’וויתורים ביהודה ושומרון’.

להודעה ‘נצית’ יותר מזו, כך נדמה, לא ניתן להגיע.

אולם, האם בהיגדים הללו שלא זכו לפרסום רחב מידי – משנה האידיאולוגיה החרדית את הקו שהנחה אותה בעשרות השנים האחרונות, או שמא היא חוזרת לשרשיה?

תהיה זו אינה התפלפלות היסטורית טהורה, אלא סוגיה שעשויה להיות פרקטית בשאלות מדיניות כבדות משקל, כאשר עמדתה ההיסטורית של הקבוצה החרדית תידרש למבחן.

הגרא”מ שך: לא לגור מחוץ לקווי 67

גם הימניים הרדיקלים ברחוב החרדי, לא יוכלו להתעלם מן העובדה שמנהיגו בשליש האחרון של המאה הקודמת, לא היה ‘איש ימני’, באנדרסטייטמנט. דעתו של הרב זצ”ל שפורסמה בכתביו ובעל פה, לא היתה שונה באופן מובהק מגישתה של חסידות סאטמר, חרף ההבדלים ביניהם.

הגרא”מ שך זצ”ל, תלמידו של הגרי”ז מבריסק, סבר שאין להתגורר מחוץ לקויי 67, מפחד “התגרות באומות העולם”. מכאן הופיעה הטענה הליטאית המוכרת כי בשל כך – העיר עמנואל לא הצליחה, ולכן גם לקח לעיר ביתר עילית שנים רבות להתאכלס בליטאים, אשר עד היום הינם במיעוט ביחס לרוב החסידי והספרדי.

גם על העיר הליטאית הגדולה בעולם – מודיעין עילית מסופר, כי היזמים הערימו על הגרא”מ, והציגו לו מפות מזויפות, לפיהן העיר היא בתוך הקו הירוק – מתוך חשש  כי הרב שך יפסול את המיזם.

אגדה נוספת גורסת, כי נתי גרוסמן, עורך ‘יתד’ המיתולוגי, ואחד האנשים החזקים ברחוב הליטאי באותם ימים, רכש לבתו וחתנו דירה בקריית ספר, אך הוא עצמו לא נכנס לשם לעולם בתור מחאה על כך ששיקרו על הרב שך.

האם הסיפורים הללו נכונים? קשה לדעת, אך הנרטיב שלהם, כמו גם דבריו הגלויים של הגרא”מ שך זצ”ל בדרשותיו ובאגרותיו, לא מותירים מקום לספק באשר לדעותיו של מנהיג הציבור הליטאי בסוף המאה הקודמת.

בסך הכל חוזרים למה שהיה

אלא שהנסיגה כביכול של הרחוב החרדי מעמדותיו של הגרא”מ שך, אינם אלא חזרה לתפיסה ששררה קודם מנהיגותו.

אלא שפרט מידע היסטורי זה, משום מה, כמעט ואינו מוכר.

זהו אינו מאמר מחקרי-היסטורי, אך לא אוכל להימנע מלהזכיר על קצה המזלג את תפיסתם של גדולי התורה בעניין.

מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטין זצ”ל סבר שצריך להזכיר פעמיים ביום את ניסי ששת הימים כמו על יציאת מצרים, שהרי מאז יציאת מצרים לא נעשו ניסים כה גדולים לעם ישראל. הרב בראנד – תלמיד ישיבת פוניבז’ –  מספר שלאחר פטירתו של הרב לווינשטין הרב שך שינה, ואמר ב’שמועס’ בישיבה את גישתו של האדמו”ר מסאטמר שהשטן הוא שניצח את הערבים!

מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטין שתמך בעלייה לארץ ישראל, אמר: “עלייתה של ישיבת כנסת ישראל- סלבודקא לארץ ישראל, היה אחת מתחנות הדרכים של ההתישבות החרדית בארץ הקודש. היתה בכך כוונת מכוון”. וכך כתב מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין לגיסו רבי צבי פסח פרנק על המחשבה לעלות לארץ הקודש: “אסור להשאיר את מפעל ההתיישבות לציונים”.

אפילו גדול מתנגדי התנועה הציונית, מרן הגרי”ח זוננפלד, סבר שגאולת ישראל היא יישוב יהודים בא”י. לאחר מסע הרבנים על המושבות החקלאות הפורחות בארץ ישראל, כתב ‘אתחלתא דגאולה’, ועל יישוב העיר חברון על ידי יהודים כתב הרב זוננפלד: “וכמעט ראוי לקרותה: ‘אתחלתא דגאולה’, לעשות העיר הקדושה הלז למקום תורה ועבודה כראוי”.

ציטוט זה מהגר”ח זוננפלד חשוב במיוחד. שכן, את דבריו כתב הגר”ח לאחר פרעות תרפ”ט – בהם נרצחו ונטבחו עשרות יהודים בחברון. בימינו, תלמידי הגרא”מ שך, לא גרים בחברון מן הסתם מחשש “התגרות באומות”, אולם הגרי”ח זוננפלד, כך עולה מן הכתובים, לא חשש לכך כלל.

האדמו”ר מגור: לא עניין של ציונים

ומה קורה בעולם החסידי? דעתו של האדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל כך נדמה ידועה לכל, אולם מתברר כי האדמו”ר מגור זצ”ל – בעל האמרי אמת, גם כן תמך בהקמת יישוב יהודי, על כל המשתמע מכך, בארץ ישראל.

את דעתו של האדמו”ר אנו למדים ממכתב שכתב ר’ יצחק גרשטנקורן, מייסד וראש עיריית בני ברק הראשון, משנת תרצ”א (1931). במכתב לידידו ר’ ישראל זיסל דבורץ, מנהל הבנק בחברון וממנהלי הישיבה סלבודקא, הוא שופך את צקון ליבו, שרבים מראשי הישיבות שואלים אותו: “מה העבודה זאת לך? לייסד מושבה עם בנק, בית חרושת ופרדסים זה הוא עניין בשביל הציונים, ועלינו להרביץ תורה ולהאדירה.

“השאלה הראשונה מסוג זה”, אומר ראש העיר, “נשאלתי מאת האדמו”ר מגור שליט”א בשנת תרפ”א כשהצעתי לפניו את התכנית שלי בדבר התייסדות בני ברק. והשבתי לו אז: ‘הלא אדוני האדמו”ר היה בארץ ישראל ובטח שמע בלילות בשעה 12 איך שהפעמונים מצלצלים במסגדים של המוסלמים וקוראים לתפילה, בה בשעה שצדיקי ארץ יושבים על האדמה ובוכים על החורבן.

“והנה המלחמה בין המקוננים על גלות השכינה ובין להבדיל הטומאה נמשכת כבר מאות בשנים עד שהסטרא אחרא התייאשה בניצחון, והנה מצאה לה דרך אחרת – לערוך מלחמת אחים בהביאה לא”י הקדושה יהודים מחריבים ומהרסים ואיך נראה כבלע הקודש ונשתוק”?

ומעיד כותב המכתב: “האדמו”ר שליט”א מגור הכיר בטענותי שהם מקירות ליבי והבטיח לי עזרתו, ותיכף שילם לי 10 לירות במזומן בעד חלקת אדמה בבני ברק”.

לאן נעלמו הקולות הללו?

כאמור, פריטי מידע היסטורי זה, משום מה, אינם ידועים. הגישה השלטות ברחוב החרדי היא שלמרות נטייתם המובהקת של רוב מצביעי דגל התורה וש”ס לצד הנצי, גדולי התורה כמרנן הגרא”מ שך זצ”ל והגר”ע יוסף זצ”ל נטו לצד היוני.

העובדה שחלק ניכר, ואולי רוב שדרת מנהיגי התורה בדורות הקודמים היו בעד יישוב יהודי חרדי בכל גבולות ארץ ישראל, כמעט ו’נמחקה’ מהתודעה החרדית הקולקטיבית.

מי דאג להעלים את פרטי המידע הללו? מדוע ההודעה של פינדרוס לא זכתה לסיקור תקשורתי מסיבי? על כך יידרש מחקר סוציולוגי-נרטיבי רחב היקף.

• ישראל שפירא הוא מראשי אתר התוכן וההיסטוריה החרדית – 400