“רואה בכם כוח זר” • נדיר: הבריטים נגד אשת המחתרת גאולה כהן ע”ה

גאולה כהן ע”ה, שהלכה הלילה (חמישי) לעולמה בגיל 94, פעלה רבות בחייה: היא הייתה פוליטיקאית, חברת כנסת וכלת פרס ישראל.

אולם פעולתה הציבורית החלה שנים רבות קודם לכן, בהתנגשות חזיתית עם הצבא והמשטרה הבריטית, כחברת מחתרת הלח”י.

חנן גרינווד, עורך ערוץ החיילים של ‘ישראל היום’ מפרסם היום מסמכים נדירים מתקופת המנדט הבריטי, העוסקים בגורלה של כהן לאחר שנתפסה כשהיא משדרת כקריינית ב’קול המחתרת העברית’ – והועמדה לדין.

כהן הצטרפה ללח”י ב-1943 ושימשה כקריינית בתחנת הרדיו המחתרתית של הארגון. במשך שנים ארוכות, תחת שם הכיסוי “אילנה” שידרה תכנים של המחתרת הסודית, בדרך להקמת מדינה יהודית.

ב-18 בפברואר 1946 נתפסה כהן באמצע שידור ברחוב השומר בתל אביב. במשפטה של כהן התגלה כי סרג’נט סיידל, חבר הבולשת הבריטית, זיהה שני אנשים חשודים נכנסים לבית, רדף אחריהם והעלה אותם לגג.

בחיפוש של המשטרה במקום נמצאה תחנת שידור, שהייתה חמה עדיין, מה שהוכיח שפעלה זמן קצר קודם לכן.

בנוסף נמצא פתק שבו נכתב:

“הקשיבו לקול המחתרת. האזינו לתחנת השידור של לוחמי חירות ישראל”.

בחדר נמצאו גם אקדחים טעונים.

לימים האשים יצחק חסון, ראש מחלקת המודיעין של הארגון, את מפקד הלח”י יצחק שמיר, לימים ראש הממשלה, על כך שהתעלם מהידיעות על כלי רכב של המשטרה הבריטית עם אנטנות ששוטט ברחוב השומר וזיהה את השידור.

במסמך רשמי של בית הדין הצבאי הבריטי מ-1 ביוני 1946, ארבעה חודשים לאחר שנתפסה, נקבע תאריך למשפטה של כהן.

בכתב האישום נגד גאולה כהן נכתב: “השימוע בתיק זה נקבע לבית הדין הצבאי בירושלים בשעה 9:00, ביום חמישי – 6 ביוני 1946. הידועה גם בשם שושנה הלוי” – תעודת הזהות שהחזיקה ברשותה כשנתפסה.

היא הואשמה בהחזקת תחנת שידור בלי רישיון והחזקת נשק ותחמושת.

כתב העיתון ‘המשקיף’ תיאר את תחילת המשפט: “בשעה 9:30 בדיוק נכנסה גאולה כהן בצעדים נמרצים לתא הנאשמים. באולם בית הדין נכחו הוריה של גאולה כהן ובני משפחתה, וכמה מחברותיה. עקבו אחרי המשפט גם עיתונאים אנגלים ואמריקניים”.

כהן סירבה לקבל עורך דין, וכשנשאלה האם היא רוצה שדברי התובע הבריטי יתורגמו לה היא השיבה: “אינני מעוניינת במהלך המשפט”.

בסיום עדויות התביעה היא נשאלה האם ברצונה להעיד והחליטה לתת הצהרה.

כך היא תועדה בעיתון ‘המשקיף’: “אין אני מוצאת לנחוץ כלל לענות על כתב אשמה זה. הודאה או אי הודאה באה רק כשעומדים בפני בית משפט שמכירים בזכותו לשפוט ולדון. האשמה קיימת רק במקום שקיימת גם זכות למאשים להאשים.

“אני לוחמת עבריה, בת לתנועת ‘לוחמי חירות ישראל’, אותה תנועה הרואה בכם כוח זר המשעבד את המולדת. יש לי רק חוק אחד שאותו המלכתי על עצמי מרצוני החופשי, הוא חוק המחתרת העברית. במילים אחרות: חוקי העם העברי הנלחם לחירותו.

“אתם חושבים לדון אותי, כלומר אתם חושבים להעמיד לדין את רצון החירות של האומה. אתם חושבים להעמיד לדין את רצון החירות של האומה, רצון שלא יכלו לו טובים מכם, ושום כוח בעולם. התחשבו להשיג זאת בכלאכם אותי ואת חברי לנשק? התחשבו לכלוא את הרעיון? לא אנו יצרנו את הרעיון, אלא הרעיון יצר אותנו, ובמותנו לא יכלה. הוא יישאר”.

דקות לאחר מכן ניתן פסק הדין.

במסמך מהתאריך 14 ביוני 1946 נכתב: “לאחר ששמענו את העובדות, בית המשפט פסק כי גאולה כהן אשמה וגזר אותה לשנתיים בשל השידור הבלתי חוקי ו-7 שנות מאסר בשל אחזקת כלי הנשק. שני העונשים ירוצו יחד”.

כהן ריצתה בסך הכל 14 חודשים בכלא הנשים בבית לחם, כשבין היתר נפצעה שם מירי במסגרת ניסיון בריחה שכשל. לאחר מכן הצליחה לברוח במבצע נועז, במסגרתו התחפשה לערבייה, הסתתרה בחיפה ולבסוף חזרה לפעילות מחתרתית.