לא לעבור לשידורי אבל על חללי צה”ל

לפני כמה ימים השתתפתי בפאנל בוועידת ‘גלובס’. דיברנו על הדרך בה התקשורת הישראלית מתפקדת במבצע ‘צוק איתן’.

הדיון קצת שחוק (קצת?), הטענות (גם שלי) נשמעו כמו דז’ה וו חיוור של מלחמת לבנון השנייה. באחת הנקודות בדיון אמרתי שלו היה בא לפה כתב סי אן אן ומסתכל על הסיפור משני צדדיו, סביר להניח שהוא היה עוסק 90% בסבל הפלשתינאי בעזה (באותה נקודה היו מעל מאה הרוגים, למעלה מ-50% מהם אזרחים ‘לא מעורבים’) ו-10% בסבל הישראלי (שכלל עד אז אזעקות, נפגעי חרדה וכמה פצועים).

ינון מגל, העורך הראשי של ‘וואלה’, הסביר לי בתגובה שאיבדתי את הזהות שלי, שהוא קודם כל יהודי, אחר כך ישראלי ורק אחר כך עיתונאי, ולכן פחות מעניין אותו מה קורה שם ויותר מה קורה פה.

הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות.

האיש שאיבד את זהותו רוצה להסביר: כתב לא מעורב שהיה בא לפה בוודאי שהיה נותן 90% מזמנו לילדים המתים בעזה ולמציאות שם. זה לא אומר שכתב ישראלי צריך לנהוג כך.

ברור שעיתונאי הוא תוצר של הקהילה בה הוא חי ולכן, לשם הפשטות, נאמר שכתב ישראלי צריך להתעסק 50% בסבל בעזה ו-50% בסבל בישראל. לא, זה לא רק עניין של כללי המקצוע ואגו של עיתונאי (גם), זה גם ייצוג נכון של המציאות ואפילו שיקוף של האינטרס הלאומי. כן, כן, ינון. דווקא הגישה שלך, של להתעסק כמעט אך ורק בסבל הישראלי פוגעת באינטרס הזה.

מה ינון מגל לא ידע

באחד השידורים הבלתי נגמרים ישבתי עם ראש אמ”ן לשעבר, עמוס ידלין, באולפן ודיברנו על הנקודה הזאת ממש. שוב טענתי שצריך להראות יותר מהסבל בעזה.

בלהט הדיון אמרתי משפט ממש לא מוצלח. טענתי שדובר צה”ל מעוניין שנתעסק כל הזמן במה שקורה לנו. ידלין חלק עליי ובצדק. באחת ההפסקות בדיון הוא הראה לי סמס מדובר צה”ל. “דיברת יפה”, כתב תא”ל אלמוז. צודק. דובר צה”ל מעוניין שנראה את מה שקורה בעזה כי זה יראה מה צה”ל עושה, יקטין את הלחץ של הציבור על מקבלי ההחלטות לעשות משהו, כאילו שאינם עושים.

במהלך הפאנל של ‘גלובס’ התברר, למשל, שהעורך הראשי של ‘וואלה’ אינו יודע שהופצץ כמה ימים לפני כן מרכז לנכים בעזה וכמה נכים נהרגו. אם עיתונאי בכיר ומעודכן כמו מגל, שבטח עוקב בקפידה אחרי כלי התקשורת הישראליים בימים אלו, לא יודע על כך, אז מה הסיכוי שהציבור הרחב יודע? ואם הציבור לא יודע, אז האם מילאנו את תפקידנו?

לתקשורת יש תפקיד מיוחד בזמן חירום, מבצע צבאי או רעידת אדמה. תפקיד גם בתחום המוראל הלאומי. אנחנו לא סי אן אן ואנחנו כן מעורבים. תקשורת ישראלית בהחלט צריכה להיות עסוקה בשאלה איך השידורים שלה לא פוגעים ביכולת העמידה של הציבור בזמן מבצע צבאי.

השאלה היא מה מידת ההטייה של התקשורת, לעומת דרך פעולתה הרגילה.

מה שלא חדשות, אין טעם לשדר

בלי להתפלצף יותר מדי בתיאוריות, הנה כמה דוגמאות:

1. לא צריך לאפשר את הנוהל הזה שקריין עולה בזמן אמת על השידור הרגיל ברדיו ואומר “אזעקה ב…”. לא צריך. נשמעת אזעקה. זה יוצר תחושת חירום מיותרת, כשהרוב המוחלט של האזעקות מסתיימות בלא כלום ורוב מוחלט של המאזינים לא קשורים לאזעקה הזאת ולא צריכים לקפוץ לשום מקום.

די בכך שהשדר הרגיל יעשה שיקול דעת סביר, כמו בטלוויזיה ויחליט אם להגיד על האזעקה, מתי ואיך.

2. אין צורך, גם בטלוויזיה, לעבור לקבל דיווח על כל אזעקה מאשדוד, אשקלון או תל אביב. המחוייבות שלנו היא לשדר חדשות. חדשות זה כשקורה משהו חדש, שונה, אם מישהו נפגע או שנגרם נזק משמעותי. 99% מהאזעקות מסתיימות בכלום. זה כבר לא חדשות. התרגלנו.

את ריכוז התוצאות של האזעקות (יירוטים, נפגעי חרדה) אפשר לרכז בדיווח אחד, אחת לכמה שעות.

3. אין סיבה להעלות את מנכ”ל מד”א כל כמה שעות, שיגיד את מה שכולנו יודעים. אין צורך לקבל דיווח מכל בית חולים בנפרד על מספר הפצועים באותו בית חולים. ריכוז כללי של כל הפצועים מספיק. אם יש סיפור מיוחד של פצוע מסוים, בטח. להראות שיגרת פעולה באחד מבתי החולים?לגמרי.

מה שלא חדשות, אין טעם לשדר. מה זה נותן לציבור לדעת שיש 50 פצועים בסורוקה וחלקם פצועים ברגליים וחלקם בראש? סתם משיכת זמן מיותרת.

4. לא צריך להפוך את כל לוח השידורים למתכונת של שידורי אבל ביום בו אנחנו מתבשרים על חללי צה”ל. זה שוחק משמעותית את היכולת של כולנו לעמוד בעימות כזה לאורך זמן. להנמיך קצת את הטון? בטח, אבל לא צריך להראות את כול ההלוויות ואפשר לקמץ בראיונות עם משפחות שכולות.

ממילא כל הפורמט הזה נתון בספק אתי עמוק ולא ברור אם הבחירה של בני המשפחות להתראיין היא באמת בחירה שהם לא יצטערו עליה מאוחר יותר.

ה’הטייה’ הזאת, שאני ממליץ עליה, היא סבירה לגמרי כי במידה והתקשורת תנהג כך, היא לא תחטא לאמת ולמציאות. היא תנהג אולי בניגוד לאינסטינקטים ההיסטריים שלה, אלו שאמורים לרתק את הצופים למסך, אבל לא נמעל בתפקידנו המקורי.

האם להטיל ספק ביכולות של צה”ל?

עכשיו, לשאלות הקשות באמת: האם לשדר ביקורת על מנהיגי המבצע? האם להעלות שאלות קשות? האם להטיל ספק ביכולות של צה”ל? האם לשדר שישראל מעוניינת בהפסקת אש כי מנהיגינו פוחדים מאבידות, או שזה משחק לידי החמאס?

לדעתי, אין ספק שצריך לעשות את זה.

כן ביקורת, כן להגיד את העובדות האמיתיות, כן להעלות שאלות. לא צריך לעשות את זה בעוצמה שאנחנו נוהגים בה בזמן שיגרה, אפשר להנמיך את הטון ולבחור ניסוחים מנומסים, אבל אסור לנו לאבד את האמון של הציבור בשידורים שלנו.

התקשורת הישראלית, למשל, נוהגת במשך שנים לפי אותו כלל מאוד יפה שקובע שלא משדרים את הידיעה על מותם של חיילים, לפני שכל המשפחות יודעות. זה באמת כלל מעורר השראה, שייחודי לנו (אגב, לא נהוג על אזרחים), אבל אי אפשר להמשיך ולדבוק בו. הציבור יאבד בנו אמון.

הוואטסאפים, הסטטוסים בפייסבוק, כלי התקשורת הזרים הם כבר לא עניין שבשוליים. כשאנחנו שעות ארוכות מתעלמים מהחדשה הכי גדולה של אותו יום, זה הופך לקרקס. כשאנחנו כבר משדרים את הידיעה, אין כמעט אחד בציבור שלא יודע. פה זה ממש לא עניין של אגו עיתונאי.

לשדר ידיעה על הרוגים זה לא סקופ. דווקא למדינה צריך להיות אינטרס עצום שהציבור לא יאבד את האמון שלו בכלי התקשורת הממוסדים.

אם לא נשדר ידיעות על הרוגים לאורך זמן ולא נמתח ביקורת ולא נגיד שההנהגה הישראלית רוצה הפסקת אש, כשהיא רוצה, אז נהיה אחלה כלי תקשורת, רק שאף אחד לא יאמין לנו.

האם חמאס שואב עידוד כשהוא שומע שההנהגה הישראלית רוצה הפסקת אש? יכול להיות, אבל הוא גם יודע שכשאנחנו משדרים דברים שלא נעימים לו, הם גם נכונים. זה שווה את זה ולא סתם הם צופים כל הזמן בערוצי הטלוויזיה הישראליים.

אין לי פתרון מושלם לעניין ההודעה על חיילים הרוגים, אבל צה”ל חייב לעבוד יותר מהר, הוא לא יכול לתזמן את הפרסום לשעה שהכי נוח לו, הוא לא יכול לחכות שאחרון חברי המשפחה יידע, הוא צריך להודיע לפעמים בטלפון, ממילא הסיכוי שחברי המשפחה לא יידעו שעות ארוכות אחרי האירוע שנהרגו חיילים, בעידן הוואטסאפים, הוא סיכוי קטן.

• הטור מתפרסם ב-drucker10.net