למה כשמדובר במאבק על השבת הציונות הדתית הופכת לניטרלית?

1.

השבת הקרובה, שבת קודש פרשת וישלח, תהיה הפעם הרביעית שבה ידרסו גלגלי אוטובוסים עירוניים את השבת בגוש דן. מה שעצוב לא פחות מעצם חילול השבת הציבורי הזה בלב מדינת ישראל, הוא התגובות הדתיות.

תראו, מרון חולדאי כבר אין לי כל כך ציפיות. הוא תינוק שחצן שנשבה. אבל מה עם כל אוהבי השבת?

חשוב להבהיר כבר בהתחלה: אין לי שום רצון להתערב, חלילה, בחייו האישיים של אף אחד. אני באמת נגד כפייה דתית. אבל אני גם נגד אדישות. לא נראה לי נכון לקרוא פה כעת לארגון הפגנות ענק נגד ראשי הערים, כי זה רק יחזק אותם וידליק את הנושא בבחירות הבאות עלינו לרעה, והתקשורת כולה תעסוק באיזה שלט מטופש שמישהו יחזיק בשולי ההפגנה הזו (“הסתה”!).

נדמה לי שגם הח”כים הדתיים והחרדיים הבינו את זה, ולא סיפקו לחולדאי ולחבריו את הסחורה המבוקשת. אבל האם זה אומר שאפשר פשוט לעבור לסדר היום? האם זה אומר שזה לא מצער אותנו, ושאנחנו לא חושבים מה אפשר לעשות?

הרי יש כאן כמה ראשי ערים שקמפיין ההדתה עלה להם לראש, והחליטו, בין בחירות לבחירות, לקבל החלטות דרמטיות על צביונה של המדינה. לא מדובר פה על עניינים מוניציפליים של איסוף אשפה או גזם.

מדובר בשורה של סוגיות לאומיות עקרוניות מאוד: איך ייראה הרחוב במדינת ישראל בשבת? האם מאות נהגי אוטובוס מסורתיים שרוצים לעשות קידוש עם המשפחה שלהם ביום היחיד שבו כל בני הבית בחופשה, יוכלו לעשות זאת, או שייאלצו לקחת משמרות בשבת? והאם משלם המיסים – הארנונה במקרה הזה – צריך לממן מכיסו מהלכים כאלה?

2.

אז מה עושים? קודם כול, כואבים. מביעים אכפתיות.

בחודש האחרון, כל כך הרבה כותבים ומגיבים דתיים פרסמו טקסטים שלמעשה מביעים אהדה לתחבורה ציבורית בשבת. אין ברירה, הם כתבו. חייבים להתחשב, זה המצב. מה אנחנו מצפים, שהם ייקחו מונית במקום אוטובוס? שהם לא ייצאו למרכזי הבילוי?

מדובר בכותבים שבדרך כלל, כשעוסקים בסוגיות של ימין ושמאל, לא מסכימים לוותר על קוצו של יו”ד. שם – זה ייהרג ואל יעבור. אף שעל. קיר ברזל. אבל מהי השבת לעומת חאן אל אחמר?

מה קרה לנו, שומרי השבת, שהתחלנו לדבר ככה? שהתחלנו לחשוב ככה? למה אנחנו נכנסים כל כך בקלות לראש של הצד השני? למה כשמדובר במאבקים על ארץ ישראל אנחנו לא נוטים אף פעם ללמד זכות על השמאל, מכריזים בנחרצות שהוא טועה ומנסים לשכנע? האם השיח המכיל הזה נובע רק מהתחשבות באחר, או שמא גם מחוסר אמונה בקדושת השבת, ובכל הטוב והברכה שהיא מביאה איתה לכולנו? האם איבדנו את האמונה בקדושת עם ישראל? בקדושת ארץ ישראל (כן, כולל תל אביב)?

האם אנחנו מקבלים את הנחת היסוד שלנצח יהיו יהודים שומרי שבת ויהודים מחללי שבת, או שאנחנו מאמינים שאפשר לשנות? האם הצטרפנו לחסידות סאטמר, שלא רואה שום ערך במדינת ישראל? אין לנו שום סנטימנט לצביון של המדינה? אנחנו סתם אוסף של עיירות מפוזרות, ושכל מחוז או קולחוז ינהג כפי רצונו? ובכלל, זה נראה כאילו יש את החרדים, יש את החילונים, ובסוגיות מסוימות הציונות הדתית הפכה ל”אובייקטיבית”, לשוחרת אחדות ולא לשוחרת שבת, שמסתכלת על הנושא כאילו היא מהאו”ם.

רק תדמיינו שהיינו מכריזים על קמפיין שבת. כל אחד מזמין משפחה שתטעם ותראה. כן, כן, ממש כמאמר הקלישאה “בואו תעשו אצלנו שבת”. כל אחד מחפש שכן או חבר מהעבודה שיבוא לקידוש. כל אחד מעלה פוסט שמספר מהי שבת בשבילו ולמה היא יקרה לליבו, או אפילו סתם תמונה של שולחן שבת ערוך ומוכן. כל אחד שומע ומשתף יותר שירי שבת. אלה רק רעיונות ראשוניים.

הרב קוק כתב פעם שהוא מחכה ל”משורר התשובה”. אני אישית מחכה ל”קופירייטר התשובה”. מישהו שיודע להשתמש בכלים השיווקיים החדשים כדי לחבר אנשים למתנה הטובה הזאת. מישהו שייצור קמפיין המונים משנה תודעה. להערכתי אדם כזה יגיע מקרב החוזרים בתשובה, אלה שיודעים מהם חיים בלי שבת ומהם חיים עם שבת.

3.

בחודש חשוון תש”ח, כחצי שנה לפני הקמתה של מדינת ישראל, פרסם צעיר מוכשר ומבטיח בשם פנחס קהתי מאמר בגיליון השני של עיתון ‘זרעים’. בער בו רעיון גדול: תנועת בני עקיבא תוביל את נושא השבת בעם ישראל. “השבת כיסוד חינוכי”, הוא קרא למאמר.

בפתיחה, לפני שעסק בחשיבות השבת, הוא כתב על המשבר של הנוער הדתי באותה תקופה, והציע פתרון: “תוכנית השבת היא דרך רצויה ומועילה לחיזוק האמונה וביסוס ההכרה הדתית של חברינו. בנושא השבת כלולים יסודות האמונה הישראלית ועיקרי ההשקפה היהדותית: מציאות הבורא, חידוש העולם, השגחה פרטית, בחירה חופשית, קדושת החיים, יסוד החירות ועוד. ‘עניין השבת הוא שורש האמונה לידע שהעולם הוא מחודש. וכיון שברא הכול הוא אדון על הכול, ואנחנו עבדיו ומחויבים לעשות רצונו ולעובדו בכל גופינו ונשמותינו וממונינו, כי הכול שלו’ (משנה ברורה)”.

כעשר שנים אחר כך יתחיל להתפרסם פירוש המשניות החדש והמהפכני של אותו קהתי, פירוש המשנה הנפוץ ביותר בעולם היהודי בדור האחרון. אבל כאן אפשר להתרשם מקהתי שאנחנו לא מכירים. לא כתיבה “קרה” שמפרשת את המשנה ומושגיה, אלא לב רגיש וחם של איש חינוך צעיר שמנסה לרומם את חניכיו ואת העם כולו: “השבת כוללת בתוכה ערכים רציונליים וגם מטאפיזיים, ריאליים וגם רומנטיים, גשמיים וגם רוחניים, עולם הזה שיש בו מעין עולם הבא. ‘דבר עניין השבת כולל בקרבו את הדעת העליונה העיונית ואת החסד של החיים הגשמיים אשר לאומה’, כלשון הרמב”ם במורה נבוכים. לימוד תורת השבת בקביעות ובהתמדה לפי שיטה ותוכנית יכניס אפוא את החברים לתוך בעיות האמונה מתוך האספקלריה של השבת, פלא היצירה המעיד על יוצרו. ידיעת השבת תכשיר את מוחו וליבו של החבר להבנת התורה ותיצור יחס נפשי של יראה ואהבה לאשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. קיום השבת והגברת קדושתה בחיינו יקדשו את האווירה בתוכנו ונזכה, בבחינת הבא ליטהר מסייעין אותו, להשפעה מלמעלה אשר תביא אור במוחות ואמונה זכה וצרופה בלבבות”.

4.

אבל קהתי לא מסתפק רק בעיסוק בשבת ובהלכותיה. “מלבד זה יש לדייק כי תוכניתנו היא גם ‘לעשות את השבת’. יש לעשות את השבת כשאיפה מרכזית בחיינו, כיסוד להגשמה אישית, כמשאת נפש דתית ביחס לצביון החיים ביישוב כולו. אין כאן רק פעולה המסתיימת בסידור תוכנית וביצועה, אלא אידיאה נשגבה שיש להחדיר אותה בין חברינו. בדרך זו ייווצרו בוודאי התנאים להווי דתי מובהק בתוך מסגרת הסניף והארגון כולו. אכן, גדול כוחה של השבת להשפיע השפעה ניכרת על כל הלך רוחנו ואורח חיינו.

כל מה שמתקרב יום השבת, גדלה והולכת השפעת רוחה וריחה של השבת בכל פינות חיינו. יום השישי כפרוזדור אחרון לטרקלין. ועם כניסת השבת מכריזה ומבשרת הדלקת הנרות כי ‘קדושת השבת ירדה ופרשה את כנפיה על ישראל’. מאותו רגע ועד למוצאי שבת, כל פרטי חיינו וכל מעשינו הרוחניים והגשמיים מקודשים בקדושת השבת. ‘וכבדתו – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, כי קודש היא לכם – מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל’. השבת היא אפוא מרכז החיים של האדם מישראל. אם נרכז את מחשבתנו במהותה של השבת ונתמסר לעשות את השבת, יתחדשו בתוך חברתנו ערכים וביטויים מיוחדים. תתפתח הבחנה אחידה ויתגבש מתוך כך בארגוננו צביון חיים תורני והווי דתי מחנך ומשפיע”.

5.

ואז, בסוף המאמר הארוך והמקיף, שהובאו כאן רק חלקים ממנו, עובר קהתי למה שהוא רואה כמשימה לאומית: “הדברים שהזכרנו מכוונים בעיקר לשיפור החיים הפנימיים שלנו, לביצור עמידתו הדתית של החבר וליצירת הווי תורני בתוך מסגרת הארגון. ברם ישנה עוד בעיה יסודית שעד כה לא עמדנו עליה במידה מספיקה, והיא: כיצד לחנך את חברינו להכרה ולהרגשה כי תפקידנו להגשים את תורת ישראל בתוך מסגרת האומה העברית כולה המחדשת את חייה הממלכתיים בארצנו הקדושה. ובכן, גם ביחס לבעיה הזאת משמשת השבת יסוד ראשון ועיקרי.

עלינו להיות חלוצי השבת של קודש. מופת ודוגמה לגבי הציבור המחטט ומחפש תיקון לחייו החילוניים. תפקידנו להדליק ביישוב את הנרות של שבת קודש ולהפיץ על ידם את האור העליון של השבת העברית המקורית. אנחנו צריכים לראות את עצמנו אחראים לא רק לגבי ארגוננו אלא גם לגבי האומה כולה. במיוחד עכשיו, בשעה שאנו מתכוננים לכונן בעזרת צור ישראל וגואלו את מדינתנו העברית. את ההכרה הלאומית הזאת, ואת הרגשת אחריותנו לגבי העם כולו – יש להחדיר בין כל חברינו עד שנראה את עצמנו כמשרתי האומה העברית שבין שאר התפקידים הלאומיים. יש לנו תפקיד יסודי מיוחד לעמוד על משמר צביונו הרוחני של העם וקדושת חייו על ידי הגשמת השבת שלנו, שבת הקודש, בחיי האומה כולה”.

קהתי מסיים את מאמרו, שכאמור נכתב בימים המכוננים של תש”ח, חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, בקריאה נרגשת לציונות הדתית: “רבים ראו את תפקידם המיוחד בגאולת האדמה, אחרים בתחיית השפה העברית. אנחנו רואים את חזון חיינו הדתיים בקדושת השבת למען גאולת העם. ‘אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת’. סביב התוכנית הזאת עלינו אפוא לרכז את עבודתנו החינוכית, בכדי לפתור לא רק את בעיית לימוד התורה, אלא גם את בעיות החינוך הדתי כולו. לבסס את ההכרה הדתית של חברינו. ליצור בארגון הווי תורני דתי, לחנך את החבר לקיום מצוות, ולהכשיר את החבר לתפקיד לאומי חלוצי: לקדש את השבת בציון ולקדש את העם היושב בציון על ידי שבת הקודש”.

6.

מעלה מ-70 שנה חלפו מאז שנדפסה הקריאה הנלהבת הזו. אולי אם היו מקשיבים לרעיון שלו, לתפקיד ההיסטורי שהוא ייעד לציונות הדתית, השבת במדינת ישראל הייתה נראית אחרת. עדיין לא מאוחר.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’