כשהגר”ע זצ”ל הדהים מוזיקאים בהיכרותו עם ניגונים בני מאות שנים

רבים מהישראלים מכירים את דמותו התורנית של מרן הגר”ע יוסף זצ”ל, הראשל”צ שהיה חתן פרס ישראל לספרות תורנית. אך מעטים יודעים כי תורתו וחייו היו מבושמים בנגינות, בשירה ובפיוטים.

מבעד לריתמוס המוזיקלי פער מרן צוהר למכמני היהדות. כשם שבגישתו התורנית הדהד התדר בין קדם לקדמה, בין מזרח למערב, כך נקט בעיצוב התרבות המוזיקלית המפוארת של יהודי ארצות ערב: החיבור בין המולדת למדינה, המפגש בין עולם האסלאם והעולם היהודי, המזיגה בין מסורת לחדשנות.

המוזיקה ליוותה את הרב כפסקול חייו, והוא הכיר בערכה הרוחני. הוא עצמו היה מוזיקלי מאוד, ונודע בנעימוּת קול מיוחדת.

“לכבוד היה לי לבוא אליו כשביקש”, מספר החזן והפייטן הרב אליהו אוזן, “כך, למשל, בין כסה לעשור נהגתי להגיע עם נגנים אותנטיים ולשיר לפי בקשתו. ובקשותיו היו מרחיקות לכת: הוא היה מבקש ניגונים עתיקים, מלפני כ־120 שנה. הנגנים היו משתאים. אופקיו המוזיקליים היו אדירים, והוא שלט בתורת המקאמים עד דק. היו לו קליטה נדירה וזיכרון פנומנלי, לא רק טקסטואלי אלא גם בחוש המוזיקלי המשוכלל. הרב הכיר לחנים מורכבים ומילים בעל פה, מייד שם לב אם פייטן החסיר בית, דילג על מילה, זייף”.

• אילו כלי נגינה אהב לשמוע?

“מבין כלי הנגינה אהב ביותר את העוּד, וכן את הקאנוּן”.

• אילו סגנונות מוזיקליים היו חביבים עליו?

“הסגנון הירושלמי והחלאבי, הסגנון המצרי וכן השירים הבבליים”.

בין שלל כישוריו היה הרב חזן מחונן. את ההכשרה החזנית קיבל בישיבת פורת יוסף, שבה לימדו בצהרי שישי פרקי חזנות ומקאמים. מקורביו מציינים כי עד גיל 90 קרא בתורה כבחור צעיר, בסבלנות אין קץ ובמלאוּת הנשמה. “משפחתו מרובת הילדים היתה קשת יום”, מספר הרב משה חבושה, מי שהיה זנו, פייטנו וידידו  של הרב. הוא זמר ונגן וירטואוז, שולט בעוּד, בנאי ובכינור. “נעים זמירות ישראל”, כינה אותו הרב, ואהבה עמוקה שרתה ביניהם “מגיל 14 היה הרב מתחזן לפרנסתו בבתי כנסת בעיר. בכספי משכורתו רכש ספרים”.

“הוא היה חזן מדופלם בעל קול צלול וערב”, מוסיף הרב אוזן, “קריאתו היתה מדויקת להפליא בהטעמתה. אוזנו היתה עדינה, וקולו היה עדין”. הרב מנחם דוד, פייטן, מוזיקאי ומלחין: “הרב עיצב את החזנות הירושלמית של הסליחות, הנחיל את מעמד הסליחות ההמוני בכותל וביתר עצרות ברחבי הארץ. במפגשים שר עימנו, החזנים, וראה עצמו חלק מהחבורה החזנית”.

ירושה מוזיקלית מבית אבא

הפרקטיקה המרתקת של הפיוט היהודי שזורה ומשתרגת בחיי הרב. השפעתו על מיסוד המוזיקה הערבית כחלק מהקאנוֹן של שדה הפיוט והתפילה היתה מכרעת.
“אביו של מרן, חכם יעקב עובדיה, היה צורף ידוע בבגדד ובעל שבחות (כינוי לפייטן מוביל; ר”ט)”, אומר הרב מנחם, “במיוחד חזקה היתה לו בהקפות שמחת תורה על הפיוט ‘גלה גלה זיו הודי’. כך דבק בו הכינוי ‘חכם יעקב גלה’. נהגו לומר כי בזכות שמחתו של חכם יעקב גלה זכה לבן שגילה את זיווה של תורה”.

הרב חבושה שופך אור על האופן שבו חינוכו התורני של הרב השתלב בזה המוזיקלי.

רשימות של שירים ערביים ממחברתו של הרב. צילום: בית המכירות הפומביות ‘winners’

“בשנת תרפ”ט”, הוא מספר, “הגיע לשכונה הפייטן חיים שאול עבוד, שהיה רב, משורר ואיש חינוך. עבוד לימד חזנות ופיוט בהתנדבות לילדי ירושלים, ובהם תלמידי מדרש פורת יוסף, שם למד הרב. עבוד הושפע מיצירות מוזיקליות ערביות, וכך התוודע מרן לשירה הערבית.

“כאמור, משפחתו חיה בדוחק רב. כשהתבגר, ביקש אותו אביו לסייע לו במכולת השכונתית. רב הישיבה עזרא עטיה התייצב במכולת, הפשיל שרווליו בפני האב ואמר לו: ‘אני מוכן לעבוד במכולת’. כוונתו היתה – ובלבד שתאפשר לנער המבריק להמשיך וללמוד”.

מעטים יודעים כי הרב עצמו כתב פיוטים. “בנערותו חיבר מספר פיוטים, במשקל ובחרוז תקין”, מספר הרב יעקב סיני, הנשוי לנכדת הרב, מרגלית, “רק אחד מהפיוטים שחיבר נדפס (בידי יוסף יחזקאל בשנת תשכ”ו; ר”ט). פיוט זה כתב בשנת תרצ”ט, כשהיה בן ח”י שנים”.

הרב חבושה מגלה כי מרן אף חיבר פיוט נוסף למנגינת הזמרת אום כולתום. “כשהצעתי להקליט אותו, רמז לי בצניעותו: ‘עד כאן! אני בן תורה’. אף כשהצעתי ללמד אותו לנגן בעוּד, הודיע לי: ‘עד כאן!'”

הרב סיני מוסיף כי למרן “היתה יכולת כתיבה סוחפת שאין כדוגמתה, לא רק בתוכנה ובשפתה אלא בנגינתה: במשקלים, בחריזה ובפואטיקה שבה. הכתיבה בחרוזים אינה מקובלת בספרות השו”ת, ואילו הרב כתב שו”ת מחורז, בשימת לב למצלולים ולשימושי לשון נופל על לשון. זו כתיבה תורנית־שירית חד־פעמית”.

עוצמת ההשגה וההקשבה לניגון ניכרו בכל חושיו. מקורביו מספרים כי היה מתרכז ונכנס ל”טראב”, תחושת כֶּשֶף והתענגות על המוזיקה. הרב אהב את המוזיקה הערבית, והיא משוכה על אותם קטעי אלתור כליים או קוליים (“תקסים”), ההסתעפויות והמתיחות מן הקו המלודי הראשי. המתח המוזיקלי מתפתל ונטען עד לפריקתו בתחושת התעלות אקסטטית בקרב המבצע והמאזין כאחד, כניעה מוחלטת בפני המוזיקה.

“פעם הופיע בפניו אברהם סלמן, נגן קאנון סגי נהור”, מספר הרב מנחם דוד, “והרב צפה בו בראייתו החלשה. שניהם חבושים במשקפיים כהים, כעין ‘עיוורים־רואים’, חשים את פנימיות המוזיקה ברטט ליבם חזק מכולם”.

להכניס את הטייפ למקרר

הביוגרפיות של הגר”ע ומשה מצטלבות קמעה: “בשנת 1951 עלינו ארצה מבגדד לירושלים. עוד כילד נתפסתי בשירת הבקשות (משיאי אירועי הפיוט, המתרחש בלילות שבת בחורף בין שלוש לשבע בבוקר; ר”ט). עם השנים פיתחתי את איכויות הקול. כן נמשכה נפשי אחר המוזיקה הערבית. בכל יום רביעי היו משדרים ברדיו שירים של עבד אל־והאב. בגיל 14 השגתי טייפ להקליט את השירים, אבל הטייפ היה מיושן ולא תקין. היה אפשר להקליט רק בווליום גבוה מאוד, ואמי היתה גוערת בי על הרעש. מה עשיתי? הכנסתי את הטייפ למקרר ושם הקלטתי את המוזיקה הערבית.

“בגיל 16 התחלתי לנגן בעוּד, את כל חסכונותיי הוצאתי על כלי זה, שהשגתי ברמאללה. כך הייתי מופיע ומשתכר למחייתי. בגיל 17 ניגנתי בבית הכנסת עדס (בנחלאות; ר”ט), ובאירוע נכח הרב עובדיה. אחרי ימים ספורים התקשרה אלי הרבנית מרגלית והזמינה אותי לביתם לחגיגת שבע ברכות. ‘ותביא איתך את העוּד’, ביקשה. לאחר שניגנתי לאורחים, התבקשתי להיכנס לחדר ולנגן לרב ביחידות. והרב בעדינותו שאל אותי אם איני עייף מדי או ממהר. ‘מה פתאום עייף’, עניתי, כולי נרגש מהמעמד, ‘הרי אני בחלום’.

“הרב הקשיב לנגינתי והתעניין בעוּד. ‘תגיד’, הוא שאל, ‘האומנם ככל שהעוּד יותר חֵרֵשׁ (כלומר חלול; ר”ט) אזי הוא מצלצל יותר טוב?’ כך נקשרה נפשי בנפשו, ומאז כ־35 שנים ליוויתי אותו בשירה ובנגינה. לאחר ליל נגינה מוצלח היה הרב מביע את אושרו באהבה: ‘ליל זה חלומו של עולם'”.

“לשיר הערבי יש לב נשבר”

מאביב ימיו הלך הרב שבי אחר המנגינות הערביות ושלט ברפרטואר עצום של שירים ערביים. הרב חבושה מתאר בפיוטיות כיצד נמזגה מוזיקה זו לחיי הנער יוסף, וכיצד מחלחלת השירה אל דפי הגמרא.

“ישיבת פורת יוסף הראשונה שכנה בעיר העתיקה”, הוא פותח, “הרב נהג לחסוך את הכסף שנתן לו אביו עבור נסיעות באוטובוסים לישיבה, ותחת זאת צעד לשם הלוך־חזור ברגל. כך צבר מִיל למִיל, ובמילים רכש עולמות של מילים: מחברות וספרים. בדרך אל הישיבה עבר הרב בסמטאות העתיקות. הסוחרים ובעלי בתי הקפה הערבים היו מנגנים תקליטים של מוזיקה ערבית. אוזנו של הרב נכבשה בנגינותיהם. ליוסף, שמעולם לא ביטל דקה מזמנו, היתה חברותא לדרך; בהלוך היו לומדים דף גמרא, ובחזור דף נוסף, ותוך כדי עוד שיננו את השירים הערביים”.

במסורת המקאם (מערכת הסולמות המוזיקליים הערביים; ר”ט) נכרך השימוש בסולם בהלכי הרגש – שמחה, צער, געגוע – והרב “ניווט את הרוח” בציבור בעזרת בחירת המקאם. “הוא היה בקיא במנעדי הסלסול, ברזי המקאם ובמודולציות (המעברים בין המקאמים; ר”ט)”, אומר הרב אוזן.

“‘לשיר הערבי יש לב נשבר'”, נהג הרב לומר (למקאם מרווחי רבעי טון, המקנים למוזיקה אופי יגוני; ר”ט). זאת ינק מהמקובל והמשורר מנחם די לונזאנו, שכתב כי ‘רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שמגביהים קולם ומנעימים שירתם יותר מזולתם […] בחרתי בלחן הישמעאלים לפי שראיתי לחן לב נשבר ונדכה…'” (שתי ידות, דף קמב).

בשנת 1947 הוזמן אחר כבוד לשמש רב במצרים. תקופה זו היכתה בו חזק גם מבחינה מוזיקלית. “הרב מגיע למצרים בתקופת השיא של פריחת המוזיקה המקומית – סייד דרוויש, מוחמד עבד אל־והאב, אום כולתום”, מספר הרב חבושה, “באותה עת במצרים המוזיקה היתה בכל מקום ובכל דבר. במספרה משמיעים מוזיקה, במסעדה מנגנים שירה. במצרים כולם זמרים. בן אדם עם עגלת תירס מסלסל פריד אל־אטרש”.

לאחר כארבע שנים חזר לארץ. שהותו וחוויותיו במצרים הותירו בו חותם עמוק. “כשחזר”, אומר הרב חבושה, “סיפר לי מרן כי בבית הכנסת בקהיר יש חזנים ‘המהפנטים את הקהל'”. הרב נסחף אחר שילוב המוואלים בקריאת התורה, שהתארכה במיוחד. מלודיות של עבד אל־והאב חדרו לליטורגיה המצרית ובקריאה נשזרו מנגינות ערביות נוספות. הרב מצא כי הדבר מעורר התורה לחיים.

כששב הרב ארצה עיבד מסורת זו ויצק אותה בתרבות המתרקמת. הרב מחזק מהלך מרתק של “גיור” מנגינות ערביות לוקליות לתוך התפילה. בתשובה הלכתית הכתובה בכישרונו המופלא, במשלב מקורות ובשיבוץ מקראי אירוני, בחן הרב אם אפשר להכשיר השאלת לחנים “ישמעאליים” לקודשי ישראל. לשיטתו, הבעיה קיימת רק נוכח נטילת המילים של השיר הנוכרי, ואילו בניכוס המנגינה לבדה לא מצא כל פסול: “… ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן שירי ערביים לשורר ולזמר להשם יתברך… בשירים המיוסדים על פי לחן שירי ערביים, ויש להמליץ על זה: ‘עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ’ [תהילים קלז, ב]… ואין להקפיד כי אם על תוכן המילים. וגם אני נטפלתי לייסד שירים ופיוטים על משקל שירי הערביים” (שו”ת יחווה דעת, ח”ב סימן ה).

עוד מקדם אימצו יוצרי הפיוט רפרטואר תרבותי לא יהודי. החזנות האיטלקית עוצבה בצורות אוֹפֶּרָאִיות; הניגון החסידי ספח שירי מארשׁ ושירי רועים; פייטנים במרחב הערבי הושפעו מהשירה הספרדית, המוסלמית, הסוּפית. ההשפעות היו הדדיות. עולם הפיוט סופג את תנועת האזור והחטיבה המוזיקלית העוטפת אותו, כדי לקרב את הקהל היהודי המקומי. כך, למשל, בולט החכם והמשורר ר’ ישראל נג’ארה, שהתאים את השירה למנגינות עממיות ערביות ו”קידש אותה” בטקסט עברי מקורי.
באופן דומה עודד מרן הרכבת מילות קודש על אדני השירים הערביים. בין אלו היו כמובן שירים במטען ארוטי מובהק. הרב ביקש “לטהר” אותם: שיר על אהבת גבר לאישה, למשל, הוסב לשיר על אהבת האל.

“מרן ביקש משירי עבד אל־והאב, ואלו הרי מלאים בדברי פתיינות ואהבה”, מספר הרב חבושה, “ואני ניצבתי מהוסס בפניו, כי השיר בעייתי. ‘אז תסדר אותו’, אמר הרב, ‘אדרבה, תטהר את המנגינה’. וכך היה. בד בבד השתבצו מילות קודש במנגינות הערביות. למנגינות ללא מילים הוספנו מילים עבריות, מנגינות הנושאות מילים ערביות החלפנו במילים עבריות, לעיתים שימרנו את מצלול השיר, ואף חיקינו את מילת המקור במילה עברית דומה (לדוגמה, ‘אינתא עומרי’ הפך ל’אתה עזרי’), והרב התכייף מזה מאוד”.

מהלכי הרב מכוונים להבניה של זהות אותנטית, שהמרכיב הערבי מהותי בה. מהלכים המבטאים התרסה נגד השתקת תרבות העבר, והקיטוע שחשים יוצאי ארצות האסלאם בבואם לארץ. באמצעות שפת המוזיקה מנכיח הרב את עברם התרבותי של יהודי ארצות ערב בתוך ההווה המערבי של ישראל, על מדיניות ההיתוך שבה. הרב שב אל הצבע האותנטי של התרבות המחוקה־המפכה ואל הקול הגולֶה. תנועה זו, הנראית לנו כיום טריוויאלית, דרשה אז אומץ רב. יתרה מזאת, בעולם הלמדני הבחירה במוזיקה כנתיב מהותני נועזת ביותר, קל וחומר השיבה אל נתיבות ערב. אין ספק כי למרן נתח בתחיית תופעת הפיוט בתרבות הישראלית, כמו גם ההיפתחות לתכנים מוזיקליים מזרחיים.

סיפורה של מחברת אחת

בכתב ידו המופלא ערך הרב רשימות שירים בערבית בתעתיק עברי. תחת הכותרות “השירים שיש לנו” ו”עבד אל־והאב” נקבצו עשרות שירים בסדר א”ב ובקטגוריות שונות. פריט היסטורי זה אינו מצוי כיום בידי המשפחה. רבות הסברות בשאלה מה אירע לו; כל מקורב לרב וניגונו הוא. יש שטענו כי אלו דפי מחברת שנגנבה או נמסרה (ונמכרה), ובה מצאי שירי קלטות האודיו שאסף, או שירים שאהב, או שסימן את השירים שמנגינותיהם “נכבשו”. “החלוקות הז’אנריות מעידות שהוא הסתייע במומחה כדי להכין אותן”, אומר הרב מנחם, והרב חבושה מפרט: “בשנות ה־60 התקרב לרב בחור מלומד, מאיר כדורי, שהיה בקיא בעבד אל־והאב, ואולי סייע בידו”.
הרב יעקב ששון, אחד מנכדיו של הרב, גורס אחרת. לדבריו, “אלו לא דפים ממחברת אלא דפים בודדים שנלקחו מגניזת הרב. הרישום כולל שירים שכבר לא היו לרוחו, כנראה רשמם עבוּר כדורי”.

• הרב הקשיב למוזיקה מודרנית עברית או ערבית?

הרב חבושה: “הרב לא אהב מוזיקה מודרנית. במוזיקה הערבית בלטו ידיעותיו עד שנות ה־60. כששמע את שיריו החדשים של עבד אל־והאב, ששילבו אקורדיון וגיטרה חשמלית, נהג לשאול: “מה קרה לו לעבד אל־והאב? נהיה משוגע'”.

הרב חבושה והרב אוזן: “בערוב ימיו הלך הרב והתחרש. בשנים האחרונות לחייו חש שזמנו דוחק; הוא מיעט לשמוע מוזיקה והעדיף להקדיש את כל כולו לעשייה התורנית”. בחשוון תשע”ד נפטר הרב. בבית הקברות סנהדריה, תחת מצבה צנועה נקבר מרן. “הפעם הראשונה שהרב נח היתה בקבר”, מציין חבושה ברקוויאם עורג. משעולים רבים אל האל עולים, נראה כי הרב ניגן דרכיו בכל כְּלֵי התזמורת המעולים. ירעד זכרו במיתרי עוּד ליבנו לעד.

צילום: ישראל היום

לראשונה: פיוט של הרב, שנכתב בהיותו בן 15

המחבר: עובדיה יוסף

(מקאם) עג’ם: אלי הבט כי עבר קץ זמני, דגול מרבבה, נפשי דאבה, חי, ממעונך האזן לי מגני, נאמן תרחם, אותי תנחם, אב הרחמן, החש נא ציר הנאמן.

צבא: חון וחמול עלי יה, ופקוד מהרה גפן פוריה, ועמי בחסדך, יעלה לארץ צביה, ולביתך אל נאדר, איש לא נעדר, ותחזינה עיניה, בבוא אליה.

עג’ם: אולמי בנה נא, אשר ידך כוננה, ואז ישיר, דל ועשיר, רם, אגיל אפרח, וזיוך יזרח, על עם ישראל, בבוא הגואל, חביבי שכון נא מהרה במקדש אריאל.

חג’אז: אודה לך גואלי, במהללי, הרחב גבולי, ודביר היכלי, ועדת קהלי, נא החזר, ולאויבנו מהר פזר, והיה לי עזר, עטרה ונזר, ובאהבה אשיר לך תוך עם עובד־יה.