עושים שiק על גבול שג’אעיה • מסע אל מחוזות המלחמה

את המסע קבענו כמה חברים עיתונאים, ביניהם הצלם יעקב כהן, בהחלטה של רגע. ‘מי בא לדרום?’ עלתה השאלה בקבוצת הוואט-אפ.

וכך, במקום לעלות צפונה להלוויית החייל שון כרמלי הי”ד בחיפה – ירדנו דרומה.

כל ההתחלות קשות. קבענו לצאת ב-15:00, אבל בסוף יצאנו ב-17:00. לאחד היו סידורים בבנק, השני לא היה לו נהג, והחבר שהצטרף, הביא איתו מאבטח. ‘בלי שכפ”צים וקסדות אתם הולכים?’

“הם נכנסים – יוצאים”, עניתי.

עלינו על הרכב ויצאנו דרומה.

 מתוך הרכב אני מצלם את השמש מציצה מבעד לעננים. חלפנו על פני צומת עד הלום, מתקרבים דרומה. אזעקת ‘צבע אדום’ ביד מרדכי ובנתיב העשרה. הודעה מגיעה למכשירים הניידים: “כביש יד מרדכי-שדרות וכביש סעד-רעים סגורים לתנועה עקב חשד לחדירה”. מה שמתברר לאחר מעשה, שהחדירה הייתה של בכירי צבא, שהגיעו לאוגדה לביקור.

 משנים כיוון. מגיעים מהכביש העוקף, חוצים את שדרות. ‘חוות השקמים’ מכריז השלט, ואי-אפשר שלא להרהר על אריק שרון. הצמתים פקוקים, המשטרה מנתבת את התנועה לכיוונים אחרים, ובצומת אני רואה בחור צעיר מתרוצץ בין המכוניות, כולו מזיע, מחלק קרטיבים וטילונים של חברת ‘ריאו’ לתושבים ולחיילים העוברים בצומת. “בואו תקחו”, הוא צועק לעברנו. אנחנו מסבירים לו שאנו לא חיילים. “אל תדאגו”, הוא עונה. “חבר שלי בהמשך הצומת מחלק רק לחיילים. אני מחלק לכולם, כדי שלכולם יהיה מצב רוח טוב”.

 צומת סעד, חבל ישובי אשכול: הנגמ”ש הראשון שאנו נתקלים בו מופיע בסיבוב הכביש, כשהוא על גבי סמיטריילר. צלמי עיתונות שלא הצליחו להיכנס שועטים על הכלי. אני מנסה לצלם מרחוק, להבין בכלל במה מדובר. מסתפק בתמונה אחת וחוזר לרכב.

 “לאן אתם?” עוצרת אותנו חיילת עייפה עם טילון ביד. לפנינו שיירה של רכבי משטרה וצבא, השומרים על הכניסה פנימה לאזור קו האש. “אנחנו פנימה”, אני עונה. והיא משיבה: “זה אזור מלחמה, אסור לכם להיכנס”. אני מביט בה ואומר: “אבל לפני שעה יצאנו משם, ואנחנו חוזרים לנקודה שלנו”. היא, עייפה כבר מוויכוחים. “טוב, תכנסו”, היא מפטירה. “ותשמרו על עצמכם”.

 ‘מינימרקט אלון’ בתחנת הדלק. עצרנו לתדלק ולחפש מטען לרכב. ‘מחירים מיוחדים לחיילים’, זועק השלט בכניסה. ואני תוהה לעצמי: ‘עדיין נותרו כאן אזרחים?’ הכל ריק. המדפים מלאים בעיקר בחטיפים. מאחורי, עשרות חיילים מוחאים כפיים בהישמע ידיעה על תקיפת צה”ל בתוך הרצועה. אני מנסה לצלם והם מיד נשמטים. “לא לעניין לצלם אותנו על חצי מדים”, מסביר לי אחד החיילים. “אנחנו צריכים תמיד להיות יצוגיים”.

 קבוצת חובשים חוזרת מקדמת הגבול. הם מגיעים לנקודת איסוף. עוד שעה הם חוזרים למרכז הארץ. “לפרוק את הנשק לפני שאתם נכנסים לפיקוד”, צועק המפקד, והם בשורה נעמדים, פורקים את נשקם, מזדכים עליו. אחר כך אחד החיילים שם יאמר לי: “אני חוזר הביתה ל-24 שעות, וכבר מעכשיו אני מתגעגע להיות עם החברים”.

 השמש מתקרבת במהירות לקרקעית המערב. המשכנו לדהור פנימה עם הרכב. ברקע עדיין דממה. אין רעש, אין יריות. התותחנים שותקים. השקט מטריד. לפתע אני שומע את אסמעיל הנייה ברדיו, בנאום מוקלט. ואז אני קולט שבכל מהלך נאומו החמאס לא ירה אפילו מרגמה אחת.  אבל מיד כשיסיים את נאומו, הם יבעירו את הגזרה. בדיוק בשעה 18:37 החלה הרעשה. אנחנו, שהגענו לגדוד הרפואי והתקשוב, ראינו את החייל באמצע תפילה, נכנס לכלי, כדי להיות ממוגן.

 “תצלם אותנו”. הקריאה הפתיעה. סובבנו את הראש, קבוצת חיילים עטורי זיפים, עמדו שם מסודרים לתמונה. “אל תצטרף לתמונה”, אמרו המזוקנים לחייל שרצה להיכנס, “אתה בלי זקן! מה יחשבו שאנחנו עושים כאן חיים”. הוא עמד מהצד וקיטר בזמן שצלמתי. “חזרתי משבת בבית אחרי שהייתי כאן שבוע”, אמר לי ולעצמו. והחיילים ממול, אחרי שהצטלמו, אמרו:  “תעלה את זה לאינטרנט כדי שהילדים שלנו יראו שהכל רגוע כאן, ואין מלחמה”.

 “תצלם, אין בעיה”, אמרו לי החיילים שנשאו את המזל”ט, לאחר ששאלתי אם מותר לצלם ולפרסם. “אבל רק עם השקיות שמסתירות את הטכנולוגיה”. כשהם היו עסוקים בהפעלה, הסביר המפקד: “יש לחמאס את אותה יכולת שלנו להרים מזל”טים לאוויר. ההבדל בין צה”ל לחמאס זה הטכנולוגיה, והמשקל על המטוס. את זה אסור ועדיף שלעולם לא ידעו איך זה עובד”. אז צילמתי אותם מכינים אותו לשיגור. נקווה שיביאו מידע טוב ומעולה.

 בכל העולם מביעים הזדהות עם צה”ל. תמונות של לבבות עם השם צה”ל בעברית ובאנגלית מככבות בכל מקום ובכל רשת חברתית. כשראיתי את הסמל על הרכב צלמתי. שיהיה, חשבתי לעצמי. והחיילים שצלמתי דקות לפני כן אמרו לי: “תכתוב שציירו את זה באבק שאנחנו נושמים וחיים כאן”. ואכן, האבק במקום הוא כבד, סמיך, ובעיקר בדקות מצטבר לגבהים. כשיצאתי מהרכב אל השטח עצמו כדי לצלם, בוססתי באבק טובעני, כמו קמח טרי. “עכשיו אתה מבין למה אנחנו צריכים מגבונים?”

 אנחנו עולים על הרכב. יחידת התותחנים חזרה להרעיש את כל הגזרה. אם חז”ל אמרו: לא נבראו רעמים אלא כדי ליישר עקמומיות שבלב, אני חושב שכדאי למי שמגיע לכאן לכתוב: לא נבראו רעשי התותחים אלא כדי להחזיר אותך בתשובה מהלב. הנגמ”שים מולנו חוזרים מהשטח. הם הכניסו ציוד רפואי, וכשרואים את המצלמה חגים במעגלים לאות ולסמל: חזרנו עם אותם אנשים כמו שיצאנו.

 מתקדמים פנימה. שריקות הפצמ”רים נשמעות כמו זבובים טורדנים. התותחים יורים בקצב. על הטנק, חייל עם כיפת ברסלב. “ה’ אחד”, הוא זועק לעברנו. מפקדו, מהצד השני, קורא לו לרדת: “הגיע האוכל!” ה’ אחד הוא ממשיך לצעוק, ואנחנו – עם הרכב היחידי האזרחי בשטח, בצבע שחור קטן וגמד – ליד הטנקים. מתקרבים לנקודת הכניסה לעזה.

 ככל שאנחנו מתקדמים פנימה, טנקים שועטים החוצה לעבר נקודת האיסוף, שם הם יעברו בשעות הקרובות זיבוד מחדש, ימלאו את מאגרי הנשק, ינקו את הטנק, יתקנו את טעון תיקון, ימלאו מים בקולר. כן, תתפלאו יש כלים עם קולר של מים קרים בפנים, וגם מזגנים. יפגשו את החברים ויתארגנו לשינה, עד שיגיע תורם שוב להיכנס לעזה.

 חיילי המילואים לא בדיוק מתחשבים בנהלים. הם חיים בעולם משל עצמם. אין בדיוק מפקד שיגיד להם מה לעשות, ובעיקר הם כולם שם הפכו להיות יותר אחים מאחים, ומשפחה אחת מלוכדת. באחת התמונות ראה המילואימניק על הטנק, שלא הספקתי לצלם. “שניה, אני חוזר”, הוא צעק. לא הבנתי בכלל מה הוא אמר, וכבר המשכתי ללכת, כשלפתע ראיתי את הטנק מגיח שוב מתוך ענן אבק, והוא מניף את ידיו לאות נצחון.

 בנקודת האיסוף פגשתי אותם. הם היו שש שעות בשטח. “ירינו לתוך בתים ובנינים בסמוך לסג’עיה, ממרחק של 600 מטר”, אומר לי מי שהיה הנהג בטנק שבתמונה. “תראה לי את התמונה?” אני מראה לו. הוא מביט וקורא מיד לחבר שלו: “תראה, רואים את הטבעת שלך על האצבע”. שתבין, אומר לי המילאומניק, אנשים חושבים שרק משוגעים וששים אלי קרב באים לכאן. “תראה את התמונה לכולם. אנחנו בעלי משפחות ועסקים. עזבנו הכל, כי כאן זה המבחן שלנו לארץ ישראל שלנו או של כולם”.

 עזבנו את נקודת האיסוף, שדות עוז או אלוני עוז מאחורינו, שכונת סג’עיה קרובה אלינו מתמיד. אנחנו נוסעים על הציר ההרוס כולו בסימני קולסים של הטנקים. עוצרים, יורדים, מצלמים. השכונה נראית עיר רפאים. ברכב נשארים אלו שלא העזו לצאת, מעדיפים לראות את המלחמה מהרכב. ואני בצחוק אומר להם: כמו שהם רואים אותנו בחוץ, הם רואים אתכם ברכב. זה הספיק להם בשביל לבקש למהר לחזור.

 לא חזרנו. פשוט חפשנו עמדה אחרת לצלם. יותר קרוב. הלחימה נמשכת. מידי פעם מסוקים מפזרים מוץ נגד טילי נ”מ, במידה ויש כאלו לחמאס. איש היום לא לוקח סיכונים. מיד לאחר מכן נשמעים פיצוצים בעזה. עשן כבד עולה מהשכונה הערבית מולנו. השקיעה ממהרת לרדת. הצבעים היפים של השקיעה מול השחור של ההפגזה מהווים ניגוד כל-כך כואב, המסמל בדיוק את חיינו.

 החושך שירד מביא אותנו למהר לחזור לנקודת האיסוף. תמונות אחרונות. חייל שמנסה לארגן תפילת מנחה וערבית משולבת. בצד, חיילים מתקלחים במתקן מאולתר, הכולל צינור קנה של מאג, שקית ניילון ענקית עם חורים וחייל מעל הטנק שממלא את הצינור במים כדי שיוכלו להתקלח. אחד אחרי השני הם רצים להסיר שכבות של אבק. “מזל שכעת שלושת השבועות”, זועק לעברי חייל חרדי שמסיים להתקלח. “לא מתגלחים בין כה וכה”.

 נפרדנו מהלוחמים. עצרנו בשדה כרוב. לקח לנו זמן למצוא אחד שנישאר לפליטה מזחלי הטנקים ולא נירמס, והמשכנו הלאה, פנימה, לכיוון מחנה ‘רעים’ (מלשון, שמח תשמח רעים אהובים). שם פגשנו את חברי יחידת הרבנות הצבאית, שם שמענו על פועלם וטיפולם בחללים, על הכבוד והקדושה. רוב החברים לא היו במקום. הם שוב יצאו לפעילות בעומק השטח, לא משאירים אפילו טיפת דם מאחוריהם. “אנחנו אוספים הכל”, הסביר אחד האנשים במקום. “אל תכתוב את שמי. אני לא רוצה להיות נתון להתקפות מצד אנשים שיחשבו שאני יודע משהו ואני יכול לתת להם מידע”. עזבנו את המקום בדממה. יצאנו למרכז.

 בצומת כיסופים פנינו שמאלה. לפני שנחזור הביתה נראה את הציר שהוביל לעבר ישובי גוש קטיף. הכביש ריק, אבל בשוליו עשרות טנקים בזווית אלכסונית על השוליים, עומדים והקנה מופנה לעזה. החיילים בפנים ישנים. אנחנו נוסעים, עד שלפתע ניגמר הכביש. בטונדות, שער ברזל פתוח לרווחה וחושך מצרים באופק.

“זה שער הכניסה לעזה”, אומר חייל שחצי מנמנם על הטנק בסמוך. “אל תכנסו”, אמר בחצי חיוך, וחזר להתחפר בשק שינה על הטנק.

לא רחוק משם, בשקט בשקט, טנדר ענק של ‘חוט של חסד’ עם חסידי ברסלב שבדרך כלל מרעישים, פרק בדממה מוחלטת כדי לא להפריע לשנת הלילה של הלוחמים הנמים בכלים, עשרות ארגזי מצרכים, אוכל, בגדים ומגבונים לחיילים שיקומו בבוקר.

 ברדיו דיווחים על הפסקת אש הומניטארית. כל ישוב שאנחנו חוצים אותו, דקות לאחר מכן התראת ‘צבע אדום’. השטח התעורר לחיים, הפגזים שוב רועמים, ורעש המלז”טים באוויר מטריד ומפריע למי שברכב, שעדיין לא התרגל לרעש. היעד שדרות, לגבעת העיתונאים.

אנחנו מגיעים, מחנים את הרכב, ומתוך הבית שלצידו חנינו יוצאים עשרות חיילים. מה קרה כאן? אנחנו שאולים, ואחד מבני הבית מסביר: “חושבים שיש כאן פתח של מנהרה מעזה” – והצבא בודק. משכנו כתף, צלמתי את הבית מההר, שתהיה תמונה במידה ואכן המחבלים הגיעו עד לכאן .

 ‘גבעת העיתונאים’ היא החוויה הכי הזויה שראיתי במלחמה. עשרות מתושבי שדרות עם כיסאות נוח, נרגילות, ספות, וכל מה שאפשר לשבת, יושבים מביטים וצופים לעבר העיר עזה. מטוסינו מפציצים את העיר, ואז מחיאות כפיים ושאגות מצד כל הצופים. במקום יש בירות אוכל ושתיה כיד המלך.

הזמר החסידי ארהל’ה סאמט לא מאמין למראה עיניו. מספרים על שדרות שהיא עיר במלחמה, אבל בשטח זה נראה שכולם עלו לראות את הפצצות העיר השכנה. הלהבות שעולות לפתע מתוך העיר ומתירות שובלי עשן כבדים, גוררים שוב עשרות מחיאות כפים, אחר כך ניפתח הפרלמנט המקומי – מה באמת צריך לעשות כדי למגר את הטרור?

 רגע לפני שנעזוב את העיר הדרומית ונשלח את החברים בחזרה למרכז הארץ, על דלת הבית בשדרות הודבק הפתק הזה, שמזכיר לנו ששגרת החיים השקטה יכולה להיקטע בכל שניה במילים”צבע אדום”.

כמה מילים:  כאחד שהסתובב במקום, בדרום, אני יודע שלעולם לא אצליח להביא ולו במעט את תחושת המלחמה למרכז הארץ. עזבו, אפילו לאשדודים לא אצליח לספר מה זו מלחמה. האווירה, הרעש, ההפצצות, ושריקת המרגמות.

אני זוכר קטע שקראתי בנערותי על מלחמת העולם השניה, בו הסופר האשים את העם הגרמני: “איך הם יכלו לשבת שאננים, ולעשות קניות, ללכת לסרטים, לצאת עם הכלבים, ולחיות חיים רגילים, בזמן שמאות מטרים לידם מתחוללת מלחמה. למה הם לא קמו וזעקו?”

אז, כנער, הקטע הזה תפס אותי. במשך שנים באמת לא הבנתי. לא הצלחתי להבין איך אנשים מנהלים חיים תיקנים בזמן מלחמה. עד שירדתי לדרום. מרחק של כמה מאות מטרים, או קילומטרים , ואתם פשוט לא מבינים שהכל מתחלף. כאן מלחמה – שם דממה. לא משנה כמה אתם משתתפים בצערם. זה לא באמת.

כי את מה שקורה כאן אי אפשר להסביר או לדמיין. לחזור ולראות לפתע באמצע הלילה שכל החיים במרכז נמשכים כתיקונם, זה בלתי נתפס.

 כעת, לחצו על אחת התמונות וגללו עם העכבר, חווית גלישה ייחודית – מובטחת