1.
רוצים לדעת מה חושבים בש”ס על גדעון סער, ח”כ מהליכוד? תקראו את הטור הפוליטי של אשר מדינה ב’הדרך’.
“הטעות הפוליטית הראשונה שביצע ח”כ גדעון סער השבוע לא הייתה הכרזתו על התמודדות חזיתית מול בנימין נתניהו הנאבק על חייו, אלא דווקא ההתנצחות המיותרת מול חבר סיעתו ח”כ ניר ברקת. ברגע אחד חשף סער חוסר תבונה וקור רוח הדרושים למי שמתיימר להנהיג את מדינת ישראל.
שהרי אם עד מוצאי שבת, בקריאתו הפומבית לערוך פריימריז בזק בליכוד, הוא היה מוצב מול בנימין נתניהו כיריב שווה, הרי שבמו פיו שינה את התמונה.
בתגובה לדברי ביקורת שהשמיע עמיתו ח”כ ניר ברקת על עיתוי המרד, סער עשה את הטעות ותקף אותו חזיתית. הוא הזכיר לו את ימיו במפלגת קדימה ואת הזיגזג המפואר שביצע. לא נתקררה דעתו עד שהקניט אותו על פגם גופני ממנו סובל ברקת. וכך, במחי רגע נמהר אחד, הפסיד סער פעמיים.
ראשית, הפוקוס התקשורתי עבר לסיקור ההתגוששות הסוערת בינו לבין ברקת, איש שהיה מועמד בעיקר בעיני עצמו ללא בסיס תמיכה משמעותי. כך הפך ‘הטוען לכתר’ הגדול למי שמתגושש עם ח”כ מהשורה השנייה ואילו נתניהו הוצב לפתע מעל כולם, לאמור, ישחקו הנערים לפנינו.
שנית, סער חטף קיתונות של ביקורת כולל מתומכיו בשמאל על הירידה לפסים אישיים כנגד ברקת. דברים מסוג זה הם מחוץ למשחק…
לסער אצה הדרך. כבר שנים רבות שהוא מתחמם על הקווים בחוסר מעש ורואה בעצמו את המועמד המתאים לרשת את נתניהו. בניגוד לשאר בכירי הליכוד המרופדים במשרדיהם, סער כבר מתייבש חודשים ארוכים כחכפ”ש, נאלץ לכבוש את ביקורתו. אבל כשהוא רואה כיצד נתניהו נכשל פעם אחד פעם בהרכבת ממשלה, כיצד הקוסם הגדול מאבד את כוחו ואילו הוא יכול לגייס בנקל 61 חברי כנסת שיחתמו לו לראשות הממשלה, זה כבר יותר מדי”.
הטור הזה, אגב, תואם לגמרי לעמוד הפותח, שכותרתו: “יו”ר תנועת ש”ס השר הרב אריה דרעי: מתפלל שהקב”ה יחזק את ראש הממשלה”…
אם שאלתם את עצמכם מהי עמדת ש”ס בכל הנוגע לפרשת כתב האישום.
2.
אילו היה ‘יום ליום’ לפני שלב המכירה שלו הייתי סבורה שהתמיכה (הלא גלויה) בגדעון סער (באה לידי ביטוי בכך שלחברת הכנסת ‘שלו’ יש גם ראיון וגם טור אישי, באותו גיליון, מגיעה על רקע ‘אמור לי דרעי מיהו ידידך, ואומר לך כעיתון הרואה את עצמו נרדף על ידך, במי אתמוך’.
אלא שיום ליום נרכש על ידי אריאל קוניק, הבעלים של רשת ‘קו עיתונות’, והגם שחלק מהצוות (ובעיקר הכותב המרכזי) נותר על כנו, קשה לדעת מהי הרוח השוררת בעיתון.
הנה, למשל, מה שאומרת ח”כ מיכל שיר על גדעון סער (נדמה שהיא קוראת מדף המסרים שלו): “ראש הממשלה הטוב ביותר מאז בגין”, היא אומרת על נתניהו, “הוא איש ראוי נערץ וללא ספק לא מגיע לו את מה שקורה לו ואת הרדיפה שמתנהלת נגדו. ועם כל זאת – האיש הנערץ הזה בצער רב לא הצליח להקים ממשלה שתי פעמים. שלטון הימין חשוב כרגע גם לאיש כמו בנימין נתניהו ולכן טוב שיש פריימריז ושהמתמודד הטוב ביותר ינצח”.
על גדעון סער: “מנהיג גדול, בעל יכולת מדהימות. אם ייבחר לראשות הליכוד כבר מחר יוכל להקים ממשלה ולאחד את הקרעים שנוצרו בעם. אני מאמינה שהוא ינצח בפריימריז ובקרוב יצוצו עוד בכירים נוספים בסיעה בכנסת וברשויות המקומיות שיצהירו על תמיכתם בו לראשות הליכוד”.
דפדפו 9 עמודים משם, ותקבלו את הטור של אותה מיכל שיר. “ח”כ גדעון סער הינו בשר מבשרה של תנועת הליכוד והוא מכובד ומקובל על כל סיעות המחנה הלאומי. אני מאמינה בו וביכולתו להקים ממשלה יציבה וטובה לישראל כבר כעת. אין שום סיבה לנסות ולמנוע זאת ממנו ומכלל מתפקדי הליכוד. שום אינטרס אישי לא חשוב יותר מטובת המדינה וטובת התנועה”.
מעניין.
3.
‘יתד נאמן’ ידוע כמי שתומך באופן נחרץ בראש הממשלה. אולי משום שהוא עיתונה של תנועת ‘דגל התורה’, שנאמנה לנתניהו בכל ליבה.
אבל השבוע הצלחתי למצוא (בקושי רב אמנם) תיאור ‘חריקות’, בטורו של יוסף טיקוצ’ינסקי:
“בערבו של יום שלישי התקיים מבחן מעשי נוסף למצבה האמיתי של מפלגת הליכוד, כשבתל אביב התאספו אלפי אוהדי נתניהו מכל הארץ וקיימו מפגן תמיכה ענק. בליכוד התכוננו להפגנה מראש וניסו לגרום לכמה שיותר שרים וח”כים מהמפלגה להשתתף בה. אחת התכניות המקוריות הייתה שנתניהו עצמו יגיע גם הוא ויישא דברים.
אבל ככל שחלפו הימים החלו בליכוד לחשוש שמשהו לא יעבוד בתוכנית הזאת. השרים וחברי הכנסת לא מיהרו להתלהב ולא מיהרו לאשר את השתתפותם, בליכוד חשבו אפילו להוציא הוראה שאין לח”כים להשתתף בכלל, כדי למנוע את המבוכה הכרוכה בנוכחות דלה של נבחרי ציבור. בסופו של דבר הנוכחות המצומצמת של הח”כים בהפגנה הצטרפה למבוכה שנגרמה מהמחלוקת הציבורית סביב השאלה כמה אנשים באת השתתפו באירוע…
השרים הכי קרובים אליו כמו יריב לוין, זאת אלקין וישראל כץ, האנשים שהוא בטח בהם וראה בהם את הגרעין הקשה שלו, לא מיהרו להופיע בהפגנה הזאת. חלקם מצאו תירוצים כמו אירועים פרטיים, התחייבויות קודמות ועוד, אבל חלקם אמרו את האמת במפורש והודו שהם לא יכולים להיות מזוהים עם הפגנה שמהותה מחאה נגד מערכת המשפט”.
4.
אבל את השוס המרכזי של ‘יתד נאמן’ דהשבוע נתן הסופר והעיתונאי חיים ולדר, בטור שכיכב באתרים וברשתות.
את טורו מקדיש ולדר למלחמה במערכת המשפטית של מדינת ישראל, מלחמה אותה הוא מקדש כבר 23 שנים. גולת הכותרת של טורו היא הסיפור המרתק לפיו לפני 10 שנים, קצת אחרי פרישת השופט אהרן ברק מנשיאות בית המשפט העליון, הוא התבקש להתראיין לסרט תיעודי שעשה עליו רם לנדס.
“בראיון דיברתי במשך מחצית השעה ויותר אודותיך. לא תקפתי אותך (גם מפני הנימוס וגם מפני שמעולם לא תקפתי אותך באופן אישי) אך הצגתי אותך כ’אדמו”ר החילוני’, איש המנסה לברוא עולם חדש בו לתורה לדת ולעולם הישיבות לא תהיה שום השפעה… ולייסד כאן מעין ‘דיקטטורה נאורה’ העלולה בקלות להתגלש ל’דיקטטורה לא נאורה בשם הנאורות’…
“בסיום אמרתי לרם לנדס כי ברור לי שאפילו מילה אחת מכל מה שאמרתי לא תתפרסם. הוא שאל ‘מדוע אתה חושב כך?’ עניתי לו: ‘כי ברור לי שהסרט לא יעבור בלי אישורו של אהרן ברק. אני קצת מכיר אותו. הוא לא יסכים שהדברים הללו ייכנסו’.
הוא אמר לי: ‘א. מי אמר לך שהוא יראה את זה? ב. גם אם נניח שכן, מדוע שהוא יפסול? הרי לא תקפת אותו’.
עניתי לו: ‘א. הוא יראה את זה בוודאות. שכן, אם הוא לא יוכל לשלוט על כל מה שכתוב, הוא לא ישתף איתך פעולה. ב. הוא לא יאשר את הכנסת דבריי’…
ומה קרה בסוף? כפי שצפה ולדר. “אפילו מילה אחת ממה שאמרתי לא הופיעה שם”. טוב, הוא לא ממש הופתע.
בעצם, הוא כן הופתע: “לאחר צאתו של הסרט לאור נודע לי כי הבמאי רם לנדס הוא לא אחר מאשר… החתן של אהרן ברק”.
“שליטה אבסולוטית, אמרנו. הלא כן?”
5.
גם ‘כפר חב”ד’, שהקדיש השבוע את רוב עמודיו לסיקור כנס השלוחים הענק (כולל תמונת ענק של השלוחים, שצורפה לעיתון, מעניין מה עושים איתה החבד”ניקים, שאפילו אינם שמים קישוטים בסוכה), לא פסח על פרשת כתבי האישום.
בראיון עם יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, עלה הנושא, כשהמראיין, יוסף לוין, מוציא ממנו אמירות פיקנטיות.
מה עורר את זעמו? ובכן, כח”כ לשעבר ב’ישראל ביתנו’, הוא זועם על כך שליברמן הפך בין לילה “מאז סחב את ישראל לבחירות שניות (וכנראה גם שלישיות) ליקיר התקשורת הישראלית. כל הצהרה, כל תגובה של ליברמן, הופכת מיד לכותרת בולטת בתקשורת שמפזזת סביבו”.
האם אתה מבין לאיזה כיוון יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לוקח את המערכת הפוליטית? נשאל שמיר – ומשיב: “האמת היא שלא. אני לא מצליח להבין את זה. אני מבין שמדובר בפוליטיקה, נכון יותר בפוליטיקה חדשה… אצל ליברמן הכול פוליטי. הרי ברור לך שהישראלי הממוצע מבין שחבר כנסת מהרשימה המשותפת וחבר כנסת מיהדות התורה זה לא אותו דבר… הרי ברור לכולם שאתה לא יכול לבוא למו”מ ולהגיד ‘אני לא רוצה את החרדים והדתיים’. מדינת ישראל בלי יהדות היא לא מדינה יהודית”.
אגב, חושף העיתון, לשמיר יש קשר עם חב”ד כבר שנים. “בכל יום שישי יש לי חברותא אישית עם הרב יוסף שמואל גערליצקי, השליח הראשי לתל אביב, כבר שבע עשרה שנה. נוסף לכך אני מחובר גם לחתנו הרב אליהו שמרלינג ולכל השלוחים. השתתפתי בלא מעט כינוסי שלוחים”.
ואת זה אומר מי שהיה בכנסת ה-19 חבר במפלגת ‘ישראל ביתנו’. מדהים.
יכול להיות שבימים אלו יושבים במפלגה חברים, שנקעה נפשם מלשמוע את דברי ליברמן בגנות הציבור החרדי? כאלו שרק לאחר פרישתם נקרא ראיון איתם ונבין את דעתם האמיתית? כאלו שלא מעיזים כעת לומר בקולם מהי דעתם על ‘הבוס’?
6.
גם בעיתון ‘המבשר’, ביטאון ‘שלומי אמונים’ (ח”כ מאיר פרוש, נציגם בכנסת) לויאליים לגמרי לנתניהו.
הנה מה שכותב נתן אנשין בטור הפותח:
“‘אני שומע איומים, אני שומע שקרים, אני שומע הכפשות חסרות בסיס, זה מזעזע’, אמר השבוע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדבלבליט בכנסת השתלמות של פרקליטות המדינה.
עוד אמר היועץ: ‘שי ניצן הוא משרת ציבור בכל רמ”ח אבריו. הוא משפטן מעולה. הוא אדם ישר והגון. גב’ בן ארי, כשמה כן היא – בת למשפחת האריות. היא לוחמת אמיתית. רואה נגד עיניה את שלטון החוק, ואותו בלבד.
והנה בא עורך דין יורם שפטל בעצרת התמיכה בנתניהו שהתקיימה גם היא השבוע ואומר כי ‘כל מעשי הנבלה שהמשטרה עשתה בחקירות האלה, זה עם גיבוי מלא של ראשי הנחש – אביחי מנדלבליט ושי ניצן’, וכי ‘הממסד המשפטי כולו עומד מאחורי קשר שתיקה באמצעות צווי איסור פרסום כדי לא לחשוף את התמונה האמיתית, המזוויעה, לפיה מנדלבליט עבר עבירות פליליות ברורות’.
וכאן הזכיר שהשופטת גרסטל, מי שהייתה נציבת הביקורת על הפרקליטות, כבר קבעה מזמן שניצן אינו ראוי לתפקיד, שכן בתקשורת שלה עמו היו מספר פעמים שהתרשמה ‘שיש קושי עם העניין הזה של דיוק ושל אמירת אמת’.
האמת, קשה לנו עם הכינוי ‘ראשי נחש’, על אף עדותה של גרסטל על ניצן, ועל אף ההמלצה בעבר של המשטרה להעמיד לדין את מנדלבליט בחשד להפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט כשידע על ‘מסמך הרפז’ המזויף ולא דיווח עליו.
מה שכן קשה לנו ומאד, על אביחי מנדלבליט, איך הוא כאדם דתי עושה שימוש בחוקי עכו”ם שזה איסור גדול, לשם הגשת כתב אישום נגד מי שאינו דיין שקיבל מתנות וסיקור אוהד ובכך לקבור אותו חיים”.
מעניין מה חושבים על התהייה הזו כל עורכי הדין החסידיים, קוראי ‘המבשר’…
7.
וכמו תמיד, שווה לקרוא את הטור הביטחוני של מרדכי גולדמן ב’המבשר’.
בניגוד להמון כתבים אחרים, המסקרים את המערכת הביטחונית ‘מהבית’ ובנעלי בית, גולדמן ירד השבוע אל השטח, אל הצפון הרחוק, רק כדי להביא משם תיאור פוליטי מרתק, לא לפני שעקב בעניין אחר השניים – ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבטחון החדש נפתלי בנט.
“אלו ימיו הגדולים של שר הבטחון נפתלי בנט, מי שרק לפני כמה חודשים הכין את עצמו לשהות ממושכת באזרחות, וניתן להניח שכבר גיבש טיוטה של קורות חיים לקראת השתלבות בשוק החופשי, חי את החלום, הוא מעופף במסוקים של צה”ל עם מעיל נפוח, משוטט עם הרמטכ”ל בבסיסי הצבא ברחבי הארץ ומתבונן בכל בוקר ארוכות בהשתהות בלוחית המתכת שתלויה לצד דלת משרדו, ומספרת את הסיפור הבלתי ייאמן בארבע מילים: שר הביטחון נפתלי בנט.
מרתק לראות את צמד האויבים הללו, בנט ונתניהו, במסגרות שוטטותם ברחבי הארץ. התכונה הכי חשובה לפוליטיקאים היא לדעת לסתום את האף ולבלות עם האנשים שאתה הכי רוצה אותם רחוק ממך. נתניהו לא סובל את בנט. מדובר בתיעוב עמוק והדדי שנמשך כבר שנים רבות. הם חושבים זה על זה דברים מזעזעים אבל הסיטואציה הפוליטית גרמה לשניים הללו לבלות יחד.
ביום ראשון הוזמנתי להשתתף בביקור של שניהם בהר אביטל בגבול הצפון. לא פחות מהסקרנות אודות המתיחות מול אויבי ישראל מצפון, היה מסקרן לעקוב אחר המתיחות בין השניים. נתניהו ובנט לא נסעו יחד. נתניהו הגיע עם מסוק מירושלים, בנט הגיע איכשהו, אולי בטרמפים. כשהמצלמות נדלקו נתניהו עטה על עצמו מכובדות ממלכתית, בנט דיבר, נתניהו עמד לידו והקשיב, חלק לו כבוד. יש יאמרו כבוד אחרון, לפני שיסולק ממשרד הביטחון כשתקום ממשלה כלשהי.
בנט מצידו היה קצת נרגש לדבר כשנתניהו לידו וכל המצלמות מכוונות אליו. הוא קצת גמגם, קצת החוויר, וזה טבעי לגמרי. לראשונה בחייו הוא עומד לצד ראש הממשלה ומשגר איומים (חלולים, כמובן) על איראן ועל כל אויבי ישראל גם יחד…
כשבנט דיבר, עיניו של נתניהו התרוצצו. נתניהו קשה לפיצוח. הוא מתאמן שנים בהסוואת תחושותיו. אלא שכאן היה ניתן לזהות איזה אי-נוחות קטנה שגלשה קלות מתוך הר הגעש התוסס שבפנים. כשהמצלמות כבו, השניים לא בילו יחד ולא היה ניתן לראות אותם מסתודדים, כמקובל בטקסים מעין אלו מקדמת דנא. בנט השתרך אחרי נתניהו, כאשר הקצינים כרכרו סביב ראש הממשלה בהתלהבות. נתניהו שאל ותחקר בבריטון עמוק, ובנט נגרר אחריהם.
אצל ליברמן זה לא קרה מעולם, וזאת מסיבה פשוטה. ליברמן אף פעם לא הסכים לנסוע יחד עם נתניהו לביקורים בגבול ובכלל. הוא רצה את הבמה לעצמו. בתקופת ליברמן השניים כמעט ולא הופיעו יחד בשטח. לברמן יודע שלנתניהו יש נוכחות שמשתלטת על הסיטואציה. גם בגלל ממדיו הפיזיים, וגם בגלל ממדיו הפוליטיים…
בנט יודע את הסודות הללו כמובן, אבל הוא יודע עוד משהו שהוא הרבה פחות סודי. שעון חול אכזרי מתקתק מעל ראשו. אם תקום ממשלה ברגע האחרון, הוא כמובן יעוף ממשרד הביטחון כפולש בלתי קרוא. אם יתקיימו בחירות גם אז אין סיבה שהוא יקבל את משרד הביטחון – אם בכלל יעבור את אחוז החסימה. הוא יודע שהתפקיד הוא זמני ביותר”.
8.
הנה תיאורו המעניין של העיתונאי יעקב ריבלין ב’בקהילה’ למצבו של נתניהו:
“סביב יהום הסער אך ראשו של נתתיהו טרם שח. גם אחרי ההודעה הדרמטית של מנדלבליט על שלושה כתבי אישום שכל אחד מהם חמור יותר מהשני וגם לאחר קריאת התגר של גדעון סער שתפסה את נתניהו ברגע הקשה ביותר בחייו הפוליטיים, נתניהו רחוק מלשכב על הקרשים. כמו מתאגרף במשקל כבד שנהדף לחבלי הזירה הוא שומר עם שתי הידיים על הראש והבטן ומנסה במכות מגל קצרות ושטחיות להרחיק ממנו את היריב התוקף.
תוצאת ביניים של שלושת הסיבובים שנערכו לבינתיים: אין נוק אאוט, וסער נראה כמי שמתחיל לאבד את התנופה”.
כעיתונאי שתקף את נתניהו המון במהלך החודשים האחרונים, התיאור הזה בעל משמעות מעניינת.
9.
רוצים משפט מחץ בכל הנוגע לפרשת כתבי האישום?
מצאתי אותה בטורו של עו”ד אבי בלום ב’משפחה’:
“ראש עיריית ביתר עלית, מאיר רובינשטיין שחש השבוע יהודי בגלות ולא כמטרפורה, ביטא טוב מכולם את מה שהציבור החרדי מרגיש, כמעט כאיש אחד: ‘אם על סיקור הוגן נתניהו עומד לדין, החברים החרדים – גפני, ליצמן ופרוש – היו צריכים להישלח למאסר עולם עם עבודות פרך”.
ושימו לב, הוא שרבב ברשימה גם את שמו של פרוש, פטרונו הפוליטי…
10.
דודי קוליץ, בטורו ב’בקהילה’, מסביר למה הציבור החרדי מזדהה כל כך עם ראש הממשלה.
“כי הם מבינים שזה לא ביבי האיש אלא ביבי הרעיון. המלחמה שלו היא המלחמה של כולנו, כדי שנוכל לקבל הופעות נורמליות בעפולה, כדי שנוכל לגרש מחבלים לעזה בלי לבקש אישור מבית המשפט.
כל מי שמוח בקודקודו מבין שזו לא השאלה כן ביבי או לא ביבי, אלא היום זה הוא, מחר זה אנחנו במיליון שאלות גורליות כמו גיוס, שבת, דמותה היהודית של המדינה ומה לא.
הכאב הגדול שניכר בציבור נוכח מה שקורה לביבי הוא משום שרבים מרגישים שמתרחש פה ניסיון הדחה של ראש ממשלה בלי לשאול את הציבור ובלי לקבל את הכרעתו. ומכאן גם מקור היוזמות הרבות העולות וצצות למען הצלחתו ונצחונו של ביבי, אפילו בתוך עולם התורה, כמו זו ששמעתי השבוע: ’63 כנגד 63′ – מדובר בפרויקט מקורי בו מתארגנים בחורים ללימוד 63 דפי מסכת ‘ברכות’ כדי לבטל את כוחם של 63 דפי ה’כתב אישום’ (מי מרים את הכפפה?)”.
11.
זהו סיפור שמתייחס לתקופה של 8 שנים לאחור, משהו כמו 2011. תקופת שלטונו של בנימין נתניהו בראשות הממשלה, וברק אובמה בראשות ממשלת ארה”ב.
לא שמעתי מעולם על הסיפור, אבל הוא בהחלט מרתק. מביא אותו ישראל למברג במוסף ‘שבת קודש’ של ‘יתד נאמן’.
“צמד המילים ‘יצוא לעזה’ נשמע קצת מגוחך, וכי מה יש לייצא לעזה מלבד פצצות? אך במשך שנים ייצאו מגדלי התמרים מאות טונות תמרים מזן ‘בדהי’ לעזתים. בעזה גם גדלים תמרים, מזן ‘חיאני’ אבל העזתים העדיפו את התמר מישראל. בשנה הם היו מייבאים ממנו כמעט 1,000 טון.
יום אחד, לפני שמונה שנים, החליטו העזתים לסגור את השער – כדי להגן על השוק המקומי, כך שפתאום מצאו את עצמם המגדלים היהודים, עם בערך מיליון קילו על העצים שאין להם דורש…
ומה קורה לתמר ‘בדהי’ שנותר על העץ? מתייבש. הסתבר שהוא לא סתם מתייבש, אלא הופך לעסיסי בטעם טופי-קרמל!… אז המגדלים פשוט התחילו למכור תמרים מיובשים. ולפתע התברר שלחטיף הזה יש דורשים – והרבה!
במקביל, כבר שתים-עשרה שנה קודם לכן הם ניסו לקבל אישור לייצא את הפרי לארה”ב אך הרשות החקלאית האמריקנית ‘טרטרה’ אותם כהוגן. הם ביקשו להכין להם ‘הערכת סיכון נגעים’, אך גם מחקר זה שהוגש לא פרץ את הדרך ליצוא.
בהמשך הם ביקשו להציע להם דרכי-טיפול נגד 12 סוגי נגעים, וכן טיפול מתאים ל’זבוב ים התיכון’ – סוג נגיעות שהחקלאים פה מעולם לא פגשו בתמר! בקיצור הטרטור הזה נמשך 12 שנה, אבל קצת אחרי נעילת הגבול העזתי בפני התמרים נפתח עבורם הגבול האמריקני. צרכנים שיודעים לשלם קצת יותר. אז כבר היה מה לעשות עם התמרים, או למכור לאמריקנים או לשווק כממתק טופי-קרמל”.
עד כאן הסיפור, מכאן, כמקובל ב’יתד’ מגיע גם הלקח, והוא מרתק עוד יותר. “שוב הוכח, שלא פעם ‘כשלון’ אינו אלא ‘הזדמנות’, רק צריך לפקוח עיניים ולא להרפות ידיים. מעז(ה) יצא מתוק!”.
שווה להעביר לעיונו של ראש הממשלה. אולי יתעודד קמעא…