לא חוזר בי מאף מילה.
ראיתי שניר חפץ הגיש תביעה נגדי על הדברים שאמרתי מעל דוכן הכנסת בתחילת החודש. כתב התביעה כמובן לא הגיע לידי, אבל דבר קיומו הגיע בדרך כלשהי לכלי התקשורת.
להלן התייחסותי, לאו דווקא המשפטית – אבל בוודאי הציבורית:
את השמועות על פעולת החקירה הנוראית שבוצעה כלפי ניר חפץ, שמעתי כבר במשך שבועות רבים.
המשמעות: סחיטה באיומים (להרוס את התא המשפחתי של העד) והדחת עד – כל זאת על ידי אנשי רשויות אכיפת החוק.
היה, כאמור, מדובר בשמועות שלא הייתה ברורה מידת מהימנותם.
היו גם פעולות חקירה פסולות אחרות ובכללן התנהלות גורמי האכיפה כלפי ראש הממשלה, כלפי שאול אלוביץ’ ומשפחתו, השימוש במעצר בנו במטרה להניעו להחליף עו”ד, ההקלטה בחדר ההיוועצות בעו”ד, ההדלפות הבלתי פוסקות מחומרי החקירה במטרה להשחיר את שמו של נתניהו ולהבאיש את ריחו מול כלל הגורמים – הציבוריים, המשפטיים והפוליטיים – פעולות שנחשפו כבר וזכו לביקורת חריפה משורה של גורמים, בהם יו”ר לשכת עורכי הדין עו”ד אבי חימי, פרופ’ רות גביזון, הח”מ ורבים נוספים.
•
בשבוע שבתחילת חודש זה, נתבקשתי להשיב על שורה של הצעות לסדר, בנושא “המתקפות” על גורמי האכיפה, בין היתר גם על ידי.
חברות וחברי הכנסת מהאופוזיציה הם שביקשו את הדיון הזה – לא אני.
מה שאמרתי על הדוכן, היה הכרחי לדיון הפרלמנטרי בנושא. זו הייתה ליבת הדיון. אי אפשר, למיטב שיפוטי, לקיים דיון על הביקורת נגד רשויות האכיפה – בלי לפרט על מה הביקורת.
בנוסף, צו איסור הפרסום כלל לא הובא לידיעתי. אני מניח שהובא לידיעתם של כלי התקשורת, אליהן הוא מופנה.
יום לפני הדיון, ב-5.11.19, פרסם באתר החדשות News1 העיתונאי יואב יצחק את פרטי המקרה, בפירוט נרחב, הרבה מעבר למה שפירטתי במליאה.
לא אמרתי, איפוא, שום דבר על דוכן הכנסת שלא פורסם כבר קודם לכן לא רק בכלי התקשורת, אלא גם בכל אמצעי התקשורת המודרניים והעדכניים (פייסבוק, טוויטר, ווטסאפ), שפרסמו גם שמות, תמונות ופרטים הרבה יותר אינטימיים ומפורטים.
השנה, להזכירכם, היא 2019.
בנוסף, אי אפשר להפר צו איסור פרסום שלא הובא לידיעתך (אפילו קיומו של צו איסור הפרסום נאסר לפרסום, כך שניתן לשאול האם כל מי שקרא נגדי כי הפרתי צו איסור פרסום, לא הפר את צו איסור הפרסום בעצמו). ממילא לא היה ברשותי שום חומר לפרסם, זולת מה שפורסם כבר קודם בשלל אמצעי התקשורת המפורטים.
כזכור – אינני גורם חוקר, אין בידי את חומר החקירה, אלא רק את מה שפורסם.
הדיון בשאלה האם לשם מקרים כגון אלו נועדה או לא נועדה החסינות, מניח שבוצעה חריגה – שכאמור לשיטתי לא התקיימה.
ממילא ברור שאת הדברים אמרתי בדיון רלוונטי במטרה להשיב על דוכן הכנסת על הצעות לסדר שהופנו אליי.
ניר חפץ הוא קורבן. אני מסכים.
מי שפגע בפרטיותו, מי שערב את ענייניו האישיים כדי לסחוט אותו ולהפעיל עליו לחץ שלדעתי עולה לכדי הדחה בחקירה; מי שהמטרה מקדשת בעיניו את כל האמצעים היו, למרבה הצער – רשויות האכיפה הרשמיים של מדינת ישראל.
לי באופן אישי, להבדיל מרבים אחרים, אין סיפורים מכוערים על אישיותו והתנהגותו.
ראיתי אחרים, שהכירו אותו לאורך השנים, המדברים בגנותו בצורה מאוד בוטה וחריפה. לכשעצמי, מעט האינטראקציות שהיו לי איתו היו חיוביות.
ברור לי שחייו השתנו לבלי הכר, אך הדבר הזה קרה הרבה לפני שעליתי לדוכן במליאת הכנסת.
הרי ברור לכל מי שעיניו בראשו שלא “להלך אימים על העד” ביקשתי, ולא לחשוף את פרטיותו. המטרה הייתה – ותוסיף להיות – לחשוף את שיטות החקירה הנלוזות שהופעלו, ולצערי הרב – לא בפעם הראשונה.
השיטה הנואלת הזו, לבצע פעולות חקירה בעייתיות מסוג זה (ועל פי פרסום ב’גלובס’, הגורם שביצע את הפעולה הורחק מתפקידו) – ואז להוציא עליהן צו איסור פרסום כדי שלא תובאנה לידיעת הציבור – לא יכולה לעמוד במבחן הדמוקרטי.
אנחנו לא מדינת משטרה, וכל רשות – גם רשויות האכיפה – חייבות להיות חשופות לעין הביקורת הציבורית בכלל, והפרלמנטרית בפרט.
לסיום: להבדיל מגורמים אחרים, לא במחשכים אמרתי את הדברים, לא בשיחות חסויות עם עיתונאים כשאני מתחבא מאחורי הכינוי “גורמים במשרד המשפטים”, אלא מעל דוכן הכנסת, כשאני עומד בגלוי, תחת שמי ותמונתי כשר המשפטים של מדינת ישראל – וכשאני ממלא את שליחותי הציבורית – בשם הציבור, ולמען האמת.
להבדיל מ”גורמים עלומים” מתוך המערכת המתדרכים נגדי, לא הדלפתי חומר שהובא לידיעתי במסגרת תפקידי לעיתונאי חצר ומלחכי פנכתי כדי לקבל פרסום.
הבאתי את הדברים שכבר פורסמו, במסגרת תפקידי, בכנסת ישראל ובגלוי.
והמבין – מבין.
• מתוך דף הפייסבוק של השר אמיר אוחנה