ביקור האדמו”ר מסאטמר ‘האנטי ציוני’, החריד לא מעט עיתונאים, וגם קצת פוליטיקאים, חילוניים. בין בליל הדציבלים הגבוהים של העלבונות שהוטחו באדמו”ר ובקבוצתו, נותרה רק השאלה – האם לאסור על האדמו”ר את הביקור בישראל או לאפשר זאת ואך לא לפנות עבורו את כבישי ירושלים.
אלא שבצד רפרטואר העלבונות והטיעונים האינטלגנטיים, יותר ופחות, שכחו הכל אמת גדולה וחריפה בפשטותה: אפשור הביקור גופו, הוא הניצחון הציוני הגדול והמתוק ביותר.
בישראל הפורמלית מתברר, אין כל גורם שבאמת חושש מהרבי ומחסידיו. להיפך. באדיבות של מנצחים היא מאפשרת לאיש שמגדף אותה לבקר בה ולחלק לאנשיו את כספו, רק כדי שאלו יוכלו להמשיך ולהכפיש אותה.
ישראל הפורמלית מתברר, כה גדולה וחזקה, שעד לביקור עצמו, או יום קודם לכן לכל היותר, איש כלל לא טרח לבחון האם הוא כלל ראוי.
גרוע יותר, אפשור הביקור והעיסוק המוקדם בו לא חצה לדעתי, אף את רף הפקידות הנמוכה בעיריית ירושלים. הוא בטח לא טיפס לרובד של חברי הכנסת או אף פחות מכך.
מדינת היהודים החילונית, מתברר, כה עסוקה בחייה ובשגרת יומה המצליחים במונחים מערביים לפחות, שחלק ניכר ממנה כלל לא שמע את שמעו של האיש, את עובדת היותו אדמו”ר אחד משני אחים המנהיגים את הקהילה, ואת ההבדל בין קבוצתו לקבוצות אחרות בעדה החרדית.
גם רחוב היהודים החרדי מתברר, כה עסוק בעצמו, שחרדי ‘רגיל’ שלא נקלע בעל כורחו לאזור שכונות גאולה ומאה שערים, כמעט ולא פוגש את הביקור שכה משמעותי לחסידיו של האדמו”ר.
הרחוב החרדי מתברר, כה אדיש ביחס לביקור המדובר, שהתקפותיו העזות של האדמו”ר על נציגיו הפורמליים כמעט ולא דווחו בכלי התקשורת החרדים.
הקריסה המוחלטת של שיטת סאטמר בכל הנוגע לתפיסת האנשים החרדים, יראי ה’ ושומרי המצוות נוכח המדינה הציונית, כל כך מוחלטת שהיא אפילו לא מייצרת פולמוס בשולי העיתונות, התקשורת, בתי הכנסת ושולחן השבת.
אם נשתמש בטרימינולוגיה סוציולוגית בה משחקים תפקידים מונחים כמו שיח, גבולות שיח ואתגור השיח, ניתן לקבוע כי ביקורו של האדמו”ר אפילו לא מאתגר את השיח בישראל. לא החרדי, בטח לא החילוני.
הוא בפשטות לא קיים בו.
והקונספציה הזו, במבט רציונלי צריך להודות, רק הגיונית: המספרים הזעומים סביב הרב מסאטמר לא אמורים להעלות אפילו גיחוך על פניו של הענק הציוני-ישראלי: לאדמו”ר הצעיר [רבי זלמן ליב] 500 משפחות בישראל, ולמתחרהו [אחיו הגדול הרב אהרן] 500 נוספים.
זו, צריך לומר, אפילו לא בדיחה. הציבור החרדי מונה קרוב למיליון בני אדם (!). יש לא מעט מחלוקות בתוך קבוצה זו, אולם על דבר אחד מסכימים כולם. אין לסאטמר כל רלוונטיות לחיים הציבורים בישראל. אין יחסים פוליטיים, חברתיים בטח שלא נישואים עמם.
אביגדור ליברמן, שניסה לכרוך את סאטמר עם החרדים, לא האמין אפילו לעצמו.
ומה בחו”ל – שם הם מחזיקים ‘חצרות ענק’, אוהבים כולם לדקלם? מוטב יהיה, גם כאן, להיכנס לפרופורציות. על פי הערכות, מונה החסידות המפולגת דיכוטומית לשתי קבוצות – בין 60 אלף פרטים ל-130 אלף פרטים. אלו מספרים יפים, אך שוב, בתמונת המקרו הכללית החרדית הם אינם חוצים את רף האחוזים הבודדים.
אז ממה חוששים העיתונאים שהתחרו ביניהם על העלבתו של האדמו”ר? השנאה הציונית שלו? לא מסתבר. גורמים אנטי ציוניים מפחידים ממנו חיים בישראל. הללו מתבטאים בה בחופשיות, ומשפיעים, עשרת מונים, יותר.
אני חושד, כי הויזואליות הגלותית של האיש הלא מאד משפיע הזה, וההתעקשות שלו לשוחח רק באידיש, מעלים במוחותיהם של העיתונאים החילוניים תמונות בלתי נעימות מהיהודי הגלותי הישן, האותנטי אותו הצלחנו צריך להודות, כולנו – החילונים וגם החרדים – כמעט להכחיד.
במלים גסות יותר: שנאת האדמו”ר מסאטמר היא כמעט אנטישמיות טהורה.