זיכרונותי מהמרפאה השכונתית: בחדר ההמתנה של הדוקטור

הביקור במרפאתו של הרופא, אינו מאורע משמח. אף פעם. ועם זאת הוא עשוי להעלות מספר תובנות סוציולוגיות ובעיקר פסיכולוגיות על הדינמיקה של קבוצה, ועל חלקים ממנה, מה שמוביל לשאלה אם רופא המשפחה החביב הוא האיש הנכון לטפל בפנציינטים המסויימים הללו.

זה מתחיל איך לא, בהיפוכונדרים. חלקם מעיקים חלקם מעיקים יותר. שאול, ידידי הוא אחד כזה. עזבו שאול, זה לא עובד. אני היפוכונדר. אוהבים אותך וכו’. באחד הימים חשתי בכאב מעל לבית החזה. ניגשתי לזלצברג מישיבת מיר, הנחשב למומחה ברפואה, והמתנתי לתורי. לאמיתו של דבר זלצברג לא באמת רופא, הוא אפילו לא חובש. אבל יש לו בן דוד שבמשך תקופה שקל ללמוד רפואה והיה מתנסח במונחים הלקוחים מעולם הרפואי, כך שבאופן טבעי נחשב זלצברג לכתובת הראשונה לדילמות רפואיות.

לא הכברתי במילים. רק הצבעתי על מקום הכאב ושאלתי את זלצברג מה יש שם: זלצברג התבונן, וענה מיד: העורק הראשי המוביל אל הלב. הוא גם הסביר כי העורק הזה נקרא ‘אבי העורקים’ ובמילים אחרות האבא של כל הצנרת. פגיעה שם היא פגיעה קטלנית. הרגשתי שהזדקנתי בעשרות שנים. בלי לומר מילה נוספת, הסתובבתי והלכתי כפוף את המכונית.

עד היום שנים רבות לאחר המאורע אני מתקשה לספר כיצד הצלחתי לנהוג מבית ישראל לשכונת הר-נוף. השאלה מתעצמת לנוכח העבודה כי מן חוות הדעת של זלצברג התחלתי לראות כפול, וזעה קרה כיסתה את גופי. אפשר שהיו אלו מלאכים שנהגו במקומי. מכל מקום הצלחתי להגיע אל המרפאה של ד”ר גפני. הרופא השמן הזקן והחייכן שאהב להזכיר לי איך הוא היה בודק אותי כשהייתי ילד, ואיך  לא הסכמתי אף פעם להוריד את המכנסיים לצורך זריקות. אגב, גם היום לא מדובר באושר גדול מבחינתי.

ישבתי בתור והבנתי כי אלו הדקות האחרונות שנותרו לי כאדם הנחשב לבריא. התבוננתי בכל הישישות, הצולעים, והפסחים שהתקבצו אל גפני ותפסתי שאני מכיר את כולם. הם נפגשים במקום מידי כמה ימים. אפילו המריבות היו קבועות. גברת פלדמן אמרה כי היא נכנסת רק לקחת מרשם, שזה היה די מפתיע, כיצד היא לוקחת תמיד מרשמים אם היא אף פעם לא נבדקת? מכל מקום המרשם של פלדמן, הזכיר יותר את מגילת העצמאות שכן הוא היה אורך דקות ארוכות במהלכם נשמעים היו פרצי צחוק אימתניים, וגם רעש של דפדוף שהוכיח כי פלדמן מראה לגפני את האלבום האירוסין של חני הנכדה שהתארסה בפעם השניה בשבוע שעבר.

כשפלדמן היתה יוצאת היה מגיע סייד ומבקש להיכנס בדחיפות. קל היה להיווכח במקצועו, מאחר שמכנסיו היו מוכתמים בצבע ומגופו נדף ריח עז של סיד. הוא הסביר לנוכחים כי הוא אברך והוא ממהר לכולל, ועל כן הוא מבקש להיכנס ראשון. פנחס, זקן שהתאפיין במלילה בלתי פוסקת של ניירות קטנים ובשם משפחה שקשה לבטא שאל את הצעיר: איך אברך? מה אברך?

‘מה זאת אומרת’, אמר הסייד, ‘אני אברך. אחרת למה אני מקבל ‘דתות’ כל חודש’?

מכל מקום גם האברך הסייד נכנס לגפני, אחרי שפלדמן היתה יוצאת מחוייכת עם ערימה של דפים שהזכירה פתיחת חשבון בבנק. במריבה הבאה בין אשה הלבושה באופן מוקפד שהסבירה כי היא מוזמנת לשעה 10 לאדון בעל מבטא רוסי שהסביר כי הוא אמנם לא מוזמן אבל הוא באמצע עוד מאתמול [?] החלטתי לא להתערב ופניתי לשידה של גפני שם אוכסן חומר הקריאה. נטלתי את עיתון משפחה וידע כי אני אקרא שוב את מדור ‘ילדים מציירים’. ככלות הכל, גפני התעקש להחזיק רק את העיתון לילדים של משפחה. פנחס ניגש, והתיישב לידי והתבונן גם הוא במבט נוגה בציורים המכוערים של הילדים כשהוא אומר: ‘כאן מסתתר ואן גוך הבא. אתה רואה עכשיו את הציירים של המאה הבאה’.

‘מסופקני’, אמרתי ביבושת, וזכרתי כי את הדיאלוג הזה ניהלנו גם בשבוע שעבר, רק שאז מולל פנחס ניירות כחולים ואילו היום היו אלו פיסות נייר שנלקחו כנראה מחשבון החשמל האחרון. לפתע, נכנסה זקבך, האם הצעירה והעדינה עם שני ילדיה העדינים, נדבוש, ואיסוש. בתוך דקות הפכה המרפאה לשדה קרב, וצווחותיהם של שני הזאטוטים הפראיים גרמו לפנחס להגביר את קצת מלילות הנייר. אני חשבתי כי במצבי, אין זה כה גרוע אם ישמע קצת צחוק של ילדים טהורים לפני שאעבור לעולם שכולו טוב. הגברת זקבך, העדינה, היתה מוחה בילדים הטהורים שביצעו בחדר ההמתנה של גפני חזרה גנרלית לקרבות בסג’עייה, אך לכל היה ברור כי מדובר באשה כנועה שאיבדה את יכולת ההרתעה. גם גפני איבד מדף נוסף מהכוננית של העיתונים, כשזו הפכה לסוג של ביצורים.

מכל מקום, הגברת זקבך נכנסה קודם, מטעמי בריאות. אחרי הכל הזקנה שגרה בקומה של גפני ועל כן היתה מטבע הדברים נחה במרפאה מעת לעת, התלוננה כי הילדים מעלים לה את לחץהדם. בינתיים הופיע קשיש נוסף, פחות מוכר, אך ידוע היטיב מסתבר בחוגי המרפאה ושיחה ערה ומרנינה אודות תחלואי האדם החלה להתפתח במרפאה.

‘מה אתה לוקח’, נשאל הקשיש החדש, והוא השיב: ‘קפטופריל’.

‘אה, קפטופריל’, חזרו אחריו במקהלה קבוצת החולים, ‘איך זה’? בסדר השיב הקשיש החדש. ‘קצת מרדים, אבל אני כבר לא מרגיש את הדקירות בגב’. מכאן ואילך עברה הקבוצה לשוחח על הרופאים השונים והתמחותם. ‘איך בר ששת באורטופדיה’? שאל אחד מהמסובים. נחירה של בוז היתה התשובה. ‘עזוב’, אורטופדיה רק אצל ראסן. ערבי. אבל טוב. גיסתי היתה אצלו. כולם אמרו לה ניתוח. ורק הוא הציל לה את היד’.

‘איזה גיסתך, שושנה, מה עם הפזילה שלה, יותר טוב? בדקות הבאות למדתי על המחלקות השונות שבבתי החולים, על חלקם לא שמעתי מעולם, וגם קיבלתי פריטי מידע שלא יסולאו בפז על גיסתה של אוחנה, אחיו של הופנונג, ואבא של פנחס שרק השד יודע כיצד הוא עדיין חי.

היה מעניין רק שאז הגיע תורי ובקושי מסויים ניתקתי מהקבוצה ונכנס לגפני. ‘שלום בחור טוב’ צעק גפני, ‘אני זוכר אותך עוד ילד מגיע לפה. איך פחדת שאני אוריד לך את המכנסים בשביל החיסונים, אתה זוכר’. ידעתי שהקירות הדקים בין חדר הרופא לחדר המתנה לא מונעים את מעבר הקולות וחיכיתי רק שהסיוט ייגמר. גפני אמר ‘בטח לא באת בשביל זה בחור טוב’. נכון אמרתי בקול סדוק וסיפרתי לרופא על הכאב מעל בית החזה.

גפני הקשיב בסטטוסקופ, ואז שאל אם אכלתי דבר מה מטוגן באותו בוקר. ‘כן’ אמרתי בקול שהפך פתאם לרגיל ומאושש. ‘אכלתי חביתה’.

‘יש לך צרבת, בחור טוב’, אמר גפני זה הכל.

הבטתי בהכרת טובה באיש שהציל את חיי, ועיני התמלאו בדמעות. חיבקתי את גפני השמן ולחשתי לו תודה.

‘אין בעייה’ אמר האיש, ‘שבוע הבא, באותה שעה’.