המלחמה בעזה מהווה מבחן לנחישותה הצבאית של ישראל, המשפיע באופן ישיר על הישרדות המשטרים בירדן ומדינות ערביות נוספות, הרואות בישראל פוליסת ביטוח חיים במאבקם מול איראן והטרור האסלאמי.
המלחמה בעזה מדגישה גם את ההשפעה המוגבלת של העניין הפלשתיני על תהפוכות המזרח התיכון, ואת הפער בין התייחסות המערב ומדינות ערב לעניין זה.
בניגוד לתובנה המערבית, מנהיגי ערב אינם רואים בעניין הפלשתיני את בבת-עינם המדינית או את שורש זעזועי האזור והסכסוך הערבי-ישראלי. בניגוד למדיניות ארה”ב – מאז נאום הנשיא אובמה בקהיר ב-2009 שעודד את “האחים המוסלמים” ותקע סכין בגבו של הנשיא מובארק – סיסי הוציא מחוץ לחוק את “האחים”, האפוטרופוס של חמאס, הכריז עליהם כארגון טרור ודן את מנהיגיהם למוות.
העולם הערבי לא מפעיל שריר מדיני, פיננסי או צבאי למען חמאס וגם לא הפעילם למען מחמוד עבאס, כאשר ישראל השתלטה על חלקים גדולים ביו”ש במרדף אחר רוצחי שלושת תלמידי הישיבה. כך נהג העולם הערבי במלחמות ישראל נגד חמאס ב-2009 ו-2012, במלחמת 2004-2000 מול “האינתיפאדה השנייה”, במלחמת 1991-1987 מול “האינתיפאדה הראשונה” ומלחמת 1983-1982 מול אש”פ בלבנון.
סעודיה ואיחוד האמירויות מעניקות 20 מיליארד דולרים למצרים; ב-2007-2006 העניקה 2.5 מיליארד דולרים ללבנון; וב-1988-1980 העניקה סיוע שנתי של מיליארד דולרים למורדים המוסלמים באפגניסטן, לעומת 100 מיליון דולרים לאש”פ. מ-1994 העניקה סעודיה לרשות הפלשתינית כ-1.5 מיליארד דולרים, ביטוי למשקל הנמוך-יחסית של העניין הפלשתיני בסדר העדיפויות הסעודי. סעודיה אינה שוכחת ואינה סולחת על השתתפות אש”פ בפלישת עיראק לכווית שאיימה להפיל את השלטון הסעודי. הערבים זוכרים את הרקע החתרני של ערפאת ועבאס במצרים (שנות ה-50′), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (1982-1970) וכווית (1990).
הליגה הערבית שקועה בהשלכות “הצונאמי הערבי” השוטף את מדינות ערב – ללא שום קשר לעניין הפלשתיני – וממשיכה בהתייחסות המסורתית לפלשתינים: הרעפת מלל, אך לא משאבים. לדוגמא, ב-1948 הקימה הליגה הערבית את ממשלת כל-פלשתין כרוח רפאים מצרית, שצומצמה ב-1952 למחלקה בליגה הערבית, ונמחקה מהליגה הערבית ב-1959 על ידי הנשיא המצרי נאצר. מדינות ערב לא נלחמו בישראל בגלל הפלשתינים, לא התחלקו עמם בשלל המלחמה (חמה בגולן, שומרון, ירושלים ויהודה), ולא רצו להקים מדינה פלשתינית.
התייחסות סיסי לפלשתינים דומה לזו של הנשיא סאדאת שהתנגד לכוונת הנשיא קרטר להפוך את העניין הפלשתיני למוקד תהליך השלום עם ישראל, והנשיא מובארק שגער בערפאת בפומבי: “שקט, יא כלב”. בשנה האחרונה הרג הצבא המצרי עשרות טרוריסטים פלשתינים בסיני, כפי שהרג מפגינים פלשתינים ברפיח לאחר “ההתנתקות”. סיסי גם מודע למעורבות ערפאת ועבאס בחתרנות וטרור ה”אחים המוסלמים” שניסו להתנקש בחיי הנשיא המצרי נאצר ב-1954. עבאס וערפאת נאלצו לברוח ממצרים.
הערכה מציאותית של העניין הפלשתיני חיונית לעיצוב מדיניות מציאותית, לקידום תהליך השלום, ולהישרדות המשטרים הערבים המתונים, החוששים שהימנעות ישראל מהשמדת תשתיות האש של החמאס תלבה את האש הקטלנית במדינותיהם.
• שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה”: יוזמה ישראל-ארה”ב”, “חדשות מחלקה ראשונה”.