מלחמות בין עמים בימי קדם היו נערכות בשדות הקרב, בחרבות ובחניתות, ובתקופה מאוחרת יותר ברובים ובתותחים, בטנקים ובמטוסים.
אבל בימינו הופיעו כלי נשק חדשים בזירה, ואין הכוונה בהכרח למל”טים ולטילים מדויקים. כלי הנשק החדשים הם המקלדת והמצלמה, ובמילים אחרות – הקרב על התודעה.
יש עלינו איומים מהסוג הישן, ומולם נערכים כוחות הביטחון, אבל בתוך כך אנו שרויים בעיצומה של מלחמה, שאיננו ערוכים כנגדה די הצורך. היא מתנהלת באמצעי התקשורת העולמיים, בקמפוסים, במוסדות הבין-לאומיים וברשתות החברתיות.
זו מלחמה על הצדק ועל האמת, מול הרשע והסילוף שמטפחים אויבינו.
התגייסות מלאה
אחד ה’נרטיבים’ המשמשים אבני-יסוד בקרב הזה הוא השקר שהערבים מחדירים, ובעקבותיהם גורמים רבים ברחבי העולם, ולפיו הערבים חיו כאן מאז ומעולם, ופתאום הופיעו היהודים ה’כובשים’, גירשו את תושבי הארץ המסכנים והשתלטו על אדמותיהם.
בקרב הזה על התודעה אנו מוצאים מולנו התגייסות מלאה. את השקר ההיסטורי מפמפמות כל המערכות של אויבינו – החינוך, התקשורת, האקדמיה, משרדי הרשות, המסגדים וכו’. הם כבר עברו מזמן לשלב מתקדם עוד יותר – הכחשת כל זיקה יהודית לארץ הזאת, ועד התכחשות לקיומו של בית המקדש בירושלים.
ומה אצלנו? האם אנחנו מעניקים לילדינו ולתלמידינו את הכלים להילחם במלחמה הזאת? האם ילד יהודי בבית ספר יודע את העובדות לאשורן? האם לימדו אותו על מה מבוססת טענת הזכות שלנו על הארץ? מיותר לשאול מה עמדת התקשורת, האקדמיה, האמנות ומוסדות התרבות באשר לשאלה זו.
התוצאה היא שאויבינו מדברים בביטחון ובנחישות, ואילו אצלנו במקרה הטוב מגמגמים, ובמקרה הגרוע יותר מסכימים לטענות ה’כיבוש’. מה הפלא שההסברה הישראלית כושלת כל-כך.
והלוא העובדות ברורות לגמרי. כל המקורות ההיסטוריים מוכיחים שהארץ הייתה כמעט שוממה במשך מאות שנים. הייתה בה אוכלוסייה ערבית דלילה ביותר, וגם היא עברה תחלופות.
במאות הראשונות של התקופה העות’מאנית היו אזורים רבים – בעמקים, במישור החוף ובנגב – דלי אוכלוסין או לא מיושבים כלל. העלייה במספר התושבים הערבים החלה במאה ה-19, בשל הגירה מהארצות השכנות.
מקור הזכות
הערבים החלו להגר לארץ במקביל לעליית היהודים. הם אינם בני הארץ, אלא צאצאי מהגרים ממצרים ומסוריה, מעיראק ומאלג’יר וכדומה. בתקופת השלטון הבריטי הוכפל מספר הערבים, בשל מדיניות ההגירה של השלטונות.
ואילו אנחנו חזרנו לארצנו ולמולדתנו, שבה חיו אבותינו לפני כארבעת-אלפים שנה; שבה מלכו דוד ושלמה; שבה עמדו בירושלים בית המקדש הראשון והשני במשך יותר משמונה-מאות שנה; הארץ שגם כשגלינו ממנה עדיין נשמרה בה הרציפות היהודית.
מקור זכותנו הוא בברית המיוחדת במינה שנערכה על אדמת הארץ הזאת, בין בורא העולם ובין היהודי הראשון, אברהם אבינו.
באותה ברית, שעליה מספרת פרשת השבוע, אמר הקב”ה לאברהם: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. מכוח אותה ברית ואותה הבטחה חזרנו לארצנו ואנו נאחזים ברגביה כבנים השבים אל ביתם.