הכותנה צומחת שוב: לימוד מסכת תמיד החזיר אותי 37 שנים אחורה

1.

לומדי הדף היומי ברחבי העולם היהודי נכנסו בימים אלה אל הישורת האחרונה. בעוד כחודשיים, בשבת פרשת ויגש, ז’ בטבת, הם יסיימו את מסכת נידה ואיתה בשעה טובה ומוצלחת את הש”ס כולו. עוד ידובר.

אבל תרשו לי לעצור רגע את המירוץ לעבר היעד הנכסף, ולהתעכב על המסכת שנלמדה לאחרונה, מסכת תמיד. המסכת שמתארת לפרטי פרטים את העבודה היומיומית בבית המקדש.

הלימוד הזה היה בשבילי מרגש במיוחד. כל דף, כל משנה, החזירו אותי אחורה. לא רק לימים שבהם בית המקדש עמד בתפארתו אלא גם לתקופה מפוארת אחרת: התקופה שבה למדתי את המסכת הזאת בפעם הקודמת.

זה היה בשנת הלימודים תשמ”ג, כלומר לפני 37 שנים, בבית ספר ‘שלהבת’ בשעלבים. הגעתי לשם אחרי לימודים בבית ספר בעיר, בגוש דן. אם יש משהו שהוא יותר דרמטי, בקטע טוב, ממעבר ממגורים בעיר למגורים בקיבוץ, הוא המעבר מלימודים בבית ספר בעיר לבית ספר בקיבוץ. הכול כל כך שונה ומלבלב ואחר. לא רק הנוף, גם האנשים.

לדוגמה, בעיר הייתי רגיל למחנכים ומורים בחליפות ועניבות, וכאן, בבית הספר של הקיבוץ, קראו למנהל שמוליק…

2.

אבל עם כל הכבוד למנהל, אחת התופעות שריתקו אותי בבית הספר החדש היה המורה למשנה, דוד מאיר ישראל. הוא הגיע בכל יום לכיתה שלנו בבית הספר שעל הגבעה המשקיפה על הקיבוץ, היישר מעבודתו בשדות הכותנה.

אני לא יודע מה בדיוק הוא עשה שם, אבל אני זוכר היטב את חולצת העבודה הכחולה, ואת הריח. ראה ריח מורי כריח שדה אשר בירכו ה’.

היה אפשר אולי לחשוב שקיבוצניק שמגיע ללמד ילדים משניות בבית ספר בחצי משרה – שאותה הוא חולק, כאמור, עם עבודה בפלחה – יעשה את זה כמי שכפאו רכז המשק. שיבצו את ההוא ברפת, את ההוא בלול, ואותי שמו בבית ספר, אז טוב, נלמד קצת.

אבל מי שחושב ככה כנראה לא הכיר את ר’ דוד מאיר ישראל. והאמת, שכנראה לא הכיר את ותיקי קיבוץ שעלבים. וגם לא את אנשי היישובים של פועלי אגודת ישראל באשר הם. יהודים יראי שמיים, קובעי עיתים לתורה, שומרים במסירות נפש על מצוות התלויות בארץ, אנשי עמל, אנשי לימוד. רפתנים של צורה.

3.

דוד מאיר ישראל עלה לקיבוץ מאנגליה (כדי להבין את הדמות, חשוב שתדעו איך מבטאים את שמו בקיבוץ: דוּויד-מאיר יזראל). הוא נולד בלונדון בשנת 1935. התחנך בגייטסהד ואז בג’וז־קולג’ בלונדון. בשנת 1960 ביקר לראשונה בקיבוץ שעלבים כמדריך של תנועת עזרא. ותשע שנים אחר־כך, בל”ג בעומר של שנת 1969, אחרי שהתחתן והספיק ללמד בחיידר ובתיכון לבנות, עלה עם אשתו סוזי ארצה, לשעלבים.

דוד מאיר התייחס אל הנחלת המשנה כאל משימת חיים. ולא סתם משנה. הוא לימד את ילדי ישראל דווקא את המשניות של סדר קודשים שמתארות לפרטי פרטים איך היה נראה בית המקדש, ויותר מזה – איך ייראה בית המקדש.

מסכת תמיד היא לא בדיוק הקלאסיקה של לימודי המשנה בתחילת בית הספר היסודי (היינו אז בכיתה ב’!), אבל דוד מאיר הצליח לעביר לנו, הילדים, את התחושה שאוטוטו ייבנה בית המקדש, ואז מי יידע איפה בדיוק בעזרה צריכים לבנות את לשכת הסנהדרין, וכמה אמות אורכה ורוחבה, אם לא ילדי בית הספר שבקיבוץ שעלבים? ואותו דבר עם הכנת הקטורת, דישון המזבח, סידור העצים למערכה, וכמובן הגרלת הפיס שתקבע מי יעשה את כל אלה.

צריך לזכור שבשנים האלה לא היה מכון המקדש ולא משניות מצוירות. זה לא היה פשוט, זה לא היה קל, והוא לא עשה לנו הנחות.

נקודת התפנית שלי ביחס למסכת תמיד ולמורה התובעני, הייתה בשלב כלשהו בשנת הלימודים, שבו הוא התחיל לעבוד איתנו על הצגה שבה אנחנו, הילדים, נמחיז את סדר הקרבת קורבן התמיד בבית המקדש. ושוב, למתבונן מבחוץ זה לא נשמע בדיוק העלילה הכי מרתקת להצגת בית ספר.

אבל כשהבמאי הראשי, התסריטאי, המעצב ובונה התפאורה הוא יהודי שעזב את מנעמי אנגליה כדי לגדל כותנה וילדים על אדמת ארץ הקודש – הכול כל כך מלא באמונה ואהבה וחזון, שקשה להישאר אדיש, גם בכיתה ב’.

שני התפקידים הראשיים בהצגה היו של הילד שהציג את הכהן, ושל הילד שהציג את כבש התמיד. אני הייתי בתפקיד משני למדי, אחד השומרים של לשכת עושי חביתין. לא תפקיד כזה בכיר בהצגה, בפרט לאור העובדה שהייתי אמור להירדם במערכה השנייה, רגע לפני שמכריזים: “ברקאי! האיר פני כל המזרח עד שבחברון”.

אבל עד היום, 37 שנים אחר כך, אני זוכר שורות שלמות בעל פה מהמחזה הבלתי נשכח, שורות שהן למעשה שורות שלמות מהמסכת.

ועוד זיכרון בלתי נשכח אחד: שנת בצורת. כל התלמידים מכונסים על הדשא במרכז בית הספר, שמוליק (המנהל, כן?) מציג את הבעיה, ואז דוד מאיר בא מהשדה בבגדי העבודה, נכנס ממקום שנכנס ומתפלל עם כולנו בדמעות של ממש.

4.

בשבוע שעבר קיבלתי הודעת ווטסאפ: “ידידיה שלום, זה אפרים אורן משעלבים. כתבתי כמה מילים לזכרו של דוד מאיר ישראל, שאני מניח שזכית גם אתה להכירו כמורה בשלהבת. הוא נפטר בגיל 84, והחג הזה היה פעם ראשונה שנכנסנו לשמחת תורה ולתפילת גשם בלעדיו”.

לא ייאמן. אני יושב בדף היומי בפייב-טאונס שבארצות הברית, וכולי זיכרונות וגעגועים לבית המקדש השלישי שברחבת הכורכר, מול חדר האוכל הישן של קיבוץ שעלבים, ופתאום דרישת שלום כזאת. המשכתי לקרוא:

“השנה, לראשונה מזה יותר מ-40 שנה, לא תלווה אותנו דמותו של חברנו דוד מאיר בעת תפילת גשם, ‘לברכה ולא לקללה, לשובע ולא לרזון, לחיים ולא למוות’. היו ועדיין יש חזנים נוספים בשעלבים, מהם שהיטיבו לנגן ולשיר, לשזור מנגינות מוכרות וחדשות ולשלבן בנוסח התפילה. ייחודו של דוד מאיר בעיניי, היה התחושה שאתה מאזין לבעל תפילה ולשליח ציבור במשמעות העמוקה ביותר של המושגים. דוד מאיר היה ‘בעלים’ של התפילה. כמו בעל עסק שטרוד ונושם את עסקיו בכל שעות היממה. דוד מאיר נשא עמו את התפילה, את תפילת היחיד ותפילת הציבור, בכל רמ”ח איבריו ובכל הווייתו. כאשר התפלל, בין בניגון מוכר בין בלחנים שהביא מחצרות החסידים שבהן הסתופף באנגליה, חשת שכל כולו נושא את התפילה למרום – וסוחף אותך, המתפלל, להצטרף אליו אל התוכן, אל המילים המרוממות. לא רק לומר את התפילה, אלא ממש להתפלל, להתחנן.

“הניגונים המיוחדים שלו עודם עולים באוזניי: לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה, שושנת יעקב צהלה ושמחה, בעבורם אל תמנע מים, הגאווה והגדולה לחי עולמים, מפי א-ל יבורך ישראל. כל אלו לא היו מילים בעלמא בשבילו, אלא הוויה של חיים, של דבקות בקב”ה, בעם ישראל, בילדים (אנחנו…) ובארץ ישראל.

“קולו נישא בבית הכנסת, לעיתים שפל, סדוק ונשבר, ולעיתים ברמה ובהתלהבות. לא קול של חזן מסלסל או של זמר דגול – אלא קולה הפנימי של הקהילה כולה, תחינתה ובקשתה, שמחתה והודייתה.

“בעת עצירת גשמים התפללנו שבועות ולעיתים חודשים ‘ועננו בורא עולם’, וכאשר נעתרנו בגשמי ברכה עמד דוד מאיר ובירך ‘הטוב והמיטיב’ ברוב עם, בשם הקיבוץ כולו. ובמילים ספורות אלו, שנאמרו בדבקות ובכוונה רבה, הכיל תוכן שלם של הודאה וברכה לקדוש ברוך הוא. ידעת וחשת שכל מילה שיוצאת מפיו מביעה הוויית חיים שלמה, חיים של תורה ויראת שמיים, חיים של דיבוק חברים, חיים של אהבת הארץ ואהבת ישראל ללא גבולות”.

5.

וכך מסיים אפרים אורן את התיאור שלו: “שליח ציבור היה דוד-מאיר, נציג של החבורה הקיבוצית הדתית, בשר מבשרה. חקלאי מסור וקפדן בסימון וקילטור השדות בתלמים ישרים וארוכים (שנצפו ועברו ביקורת כמובן על ידי כל חברי המשק מחדר האוכל החדש), בפיקוח על המזיקים והכוונת מטוסי הריסוס לשורות המדויקות, וכמובן בקטיף הכותנה עם הקטפת הישנה, הפתוחה. דווקא איתה, כי בה מחוברים באמת לשטח, לשדה.

“את ארץ ישראל, שאליה עלה עם משפחתו לאחר מלחמת ששת הימים, אהב בכל מאודו, דבק בה, ברגבי אדמתה, כפשוטו ממש, שמח בשמחתה ובבניינה. וגם כאב את כאבה, וזכר היישובים שננטשו לא עזב אותו עד סוף ימיו. הוא ובני משפחתו שמרו קשר כל העת עם עולם הישיבות, עם החצרות החסידיות, עם הרבנים ומנהיגי הדור.

“ביום העצמאות נהגו שכנינו בעשורים האחרונים, דוד מאיר ע”ה וסוזי שתבדל”א, לנצל את יום החופשה לא לפיקניק ומנגלים כמקובל, אלא לסידור ה’מתחת לבית’ ולטיפוח הגינה. בתור ילדים זה קצת צרם לנו, אבל בשנים האחרונות ראיתי דווקא את החן שבדבר. לצאת יחד כזוג לעדור את אדמת הארץ, דווקא ביום העצמאות. מחאה שקטה בדרך כל כך עדינה.

“ומי בדור שלנו זוכה שמורה בכיתת בית הספר הגיע ללמד אותו היישר מהשדה, על גבי טרקטור, הוריד את הקונסקילדה על גבי הקרקע ונכנס ללמד משנה, מסכת תמיד ומידות? רגל אחת נטועה בקרקע של ארץ ישראל שאותה אהב כל כך, והרגל השנייה נמצאת שם, בבית המקדש, עם אחיו הלוויים, משוררים ושוערים”.

• הטור התפרסם בעיתון ‘בשבע’