1.
עיתונות סופ”ש התמודדה, לצד פטירתו של הגר”נ קרליץ זצ”ל, עם מצב פוליטי לא פשוט ולא ברור.
מחד, הבחירות לכנסת ה-22 לא הכריעו דבר. גוש שמאל עם 57 מנדטים, מול גוש ימין עם 55 מנדטים (האוחז זה בידו של זה כגוש מאורגן) – ובתווך אביגדור ליברמן עפ 8 המנדטים שלו אוחז את כולם בגרון.
ביום שני ייפתח מושב החורף של הכנסת, ח”כים חדשים ישמיעו את נאומי הבכורה שלהם, כשהמנדט להרכבת ממשלה נתון נכון לעכשיו בידי בני גנץ, אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש ממשלת המעבר, נכשל כבר פעמיים בהקמת קואליציה.
החרדים איתו, לטוב ולרע, כך שהמצב ממש לא מרנין.
תחת הכותרת ‘ימי המנדט’ מנסה אשר מדינה, מזכיר סיעת ש”ס, לתאר ב’הדרך’ את הסאגה.
“מה לא עשו בכחול לבן כדי להגיע לרגע הנכסף הזה? הם הכו בתופים, רקעו ברגלים, כיוונו שעונים וספרו כל שנייה. גם ההצעות הנדיבות ביותר ששוגרו אליהם בליכוד נדחו בבוז עמוק כאשר בפיהם רק מנגינה אחת – השיבו את המנדט!
כמיהתם הגדולה לנהל את משחק הסודוקו הזה הולידה בצד השני חשש אמיתי, שמא בידיהם נוסחה סודית ליציאה מהמבוך. מה כבר יכול להיות? גירדו בבלפור בעצבנות. נתניהו ואנשיו חיזקו את בריחי הבלוק שוב ושוב, בעוד חתימות על מסמך התחייבות ובעוד סבב פגישות וטלפונים עד שנראה כי הוא יצוק מבטון. ציפוף שורות כזה לא היה גם בחיל הרגלים של צבא נפוליאון בונפרטה. גם בנט ושקד, החוליה הפריכה ביותר בחומה הזו, אסרו את עצמם בעבותים של הבטחתו פומביות ומאמרי תמיכה נלהבים עד כי נדמה שגם סנהדרין גדולה לא תוכל להתיר את נדרם.
ולמרות זאת גנץ ואנשיו כבר החלו למרק את אולם המו”מ, להציב בהם את הדגלים החגיגיים ולהתכונן בהתרגשות ילדותית לאנשי האבטחה חמורי הסבר שעתידים להתלוות לגנץ ולשוות לו מראה של ראש ממשלה. הם עד כדי כך פתטיים או שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים? טובי המוחות בליכוד, מזאב אלקין ועד דוד ביטן ערכו תרשימים, רקחו סימולציות והגיעו לתוצאה אחת – גנץ וליברמן עשו יד אחת להקמת ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות.
על הנייר, אזרחי ישראל יכולים לשמוע בקרוב תרועת חצוצרות שתכריז על הקמת ממשלה חדשה. לשון החוק מוזר מאד בהקשר הזה. כדי להקים ממשלה חדשה נדרש רוב רגיל של חברי הכנסת ואילו כדי להפיל את אותה ממשלה נדרש רוב של 61 והנה תסריט הבלהות של נתניהו ואנשי הימין: קואליציה של כחול לבן, העבודה והמחנה הדמוקרטי מונה 44 חברים, אליהם עשויה לחבור הרשימה המשותפת, אם יצליחו 13 חבריה להגיע להסכמה שתאפשר הקמת ממשלה… ואם חברי ישראל ביתנו ייעדרו מן ההצבעה תוקם ממשלת גנץ. המפתח נמצא אצל ליברמן. אילו יימנע בהצבעה או יעלה על מטוס לאירופה ויורה לחברי מפלגתו להיעדר, והרי לכם ממשלה ישראלית שקיבלה את אמון הכנסת ונשענת על ד”ר אחמד טיבי ועופר כסיף.
…בכדי להמתיק את הגלולה המרה בדעת הקהל, גנץ ולפיד, בתיאום עם ליברמן יעבירו במהירות שורה של חוקים ‘אזרחיים’ שכולם קשורים למהפכה החילונית מבית לפיד וליברמן… וכך יוכלו להציג לציבור שורה של ‘הישגים’ ל”ע לפני שהממשלה תפזר את עצמה ותלך לבחירות. עבור מחנה השמאל והחילונים יהיה בזה כדי לרכך את הצעד השנוי במחלוקת…”
ואחרי הניתוח המבריק והמעולה, ירד ‘הדרך’ לכמה מילות יח”צ. והן מרפדות במחמאות את יו”ר ש”ס, פטרון העיתון, אריה דרעי. הוא זה שהקים את בלוק הימין, “יוזמה של הרב דרעי”.
“שיחות הטלפון התכופות בינו לבין נתניהו מוכיחות יותר מאי פעם כי ‘ביבי צריך אריה חזק'”.
לדעת ‘בין השורות’ היה חכם יותר להשאיר לביבי לשבח, ולא לנקוט ב”יהללך פיך”.
2.
ב’משפחה’ בחרו לכתבה של שלומי גיל בכותרת דומה – ‘ממשלת המנדט’.
לדעתו, אגב, אנחנו בפתחה של מערכת בחירות שלישית.
למה?
זה התחיל בשמחה של גנץ, ש”שידר השבוע אופטימיות, בחגיגות השמחה בהקפות השניות בכפר חב”ד הוא פיזז עם ספר התורה כשהוא מנסה לשדר ממלכתיות. אבל גם גנץ יודע שהעברת המנדט לידיו רחוקה מלהבטיח לו ממשלה”.
יש לו סיבה טובה לשמוח, “הוא הפוליטיקאי היחיד שהצליח זה עשור לגרום לנתניהו להחזיר את המנדט לנשיא. מנוסים וטובים ממנו כמו ציפי לבני ובוז’י הרצוג, כשלו במשימה הזו. גנץ, הטירון הפוליטי, עשה את הבלתי ייאמן, כך שהשמחה שלו בהחלט מוצדקת. אבל היא רחוקה מאד מלהיות מושלמת.
…גנץ יודע ששום דבר לא השתנה מאז הסתיימו בחירות 2019 מועד א’. גם הבחירות שלאחריהן לא הביאו איתן בשורה .הוא יודע שקואליציה עם מרצ וליברמן אינה באה בחשבון. הוא גם מבין שחיבור בין המפלגות החרדיות לשותף שלו, יאיר לפיד, לא ייתכן… אם לא יקרה משהו בלתי צפוי – גנץ יחזיר את המנדט לנשיא המדינה בעוד עשרים ושמונה ימים.
אז ייפתח חלון בן עשרים ואחד ימים בהם יוכל כל אחד מחברי הכנסת לפנות אל נשיא המדינה ולהצהיר כי יש לו שישים ואחד ממליצים להקים את הממשלה הבאה. החלון הזה הוא סירת ההצלה האחרונה של המערכת הפוליטית ממערכת בחירות שלישית.
מכיוון שהסבירות שמישהו מבין אנשי הליכוד יצליח לגייס שישים ואחד תומכים ולגשת את הנשיא קלושה במיוחד – אפשר לומר די בקלות שמדינת ישראל נמצאת בדרך למערכת בחירות שלישית, ברציפות”.
אפשר לומר די בקלות? נו טוב. רק אם “לא יקרה משהו בלתי צפוי”.
ובפוליטיקה, הכול צפוי. גם הלא צפוי.
3.
ב’משפחה’ מצליף העיתונאי יוסי אליטוב בראש הממשלה.
“כל זה קורה בשבוע שבו מלאו לאיש העומד במרכז הפלונטר – הלא הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו – שבעים שנות חיים. כיום ברור כבר שאילו משפחת נתניהו הייתה מחליטה לצאת לחופשה של שלוש שנים באוסטרליה תוך נטילת פסק זמן מהנהגת המדינה – כבר הייתה לנו ממשלה בתוך חמש דקות. נתניהו הוא מרכז הכובד של המבוך הפוליטי, מוקד הפלונטר, האיש שבשלו כל הסער הגדול הזה. תוציאו את נתניהו מהמשוואה, וכל הקלפים הפוליטיים מסתדרים, כמו במטה קסמים. נתניהו הוא לא רק האיש במרכז הפלונטר: הוא הגורם לפלונטר, הוא הפלונטר בעצמו”.
חכו, זוהי רק ההתחלה.
“מי שעוקב אחר נתניהו בחודש האחרון רואה את אותו אריה זקן, עם ההילה המפורסמת של מלך החיות, עם רעמת השיער האימתנית על הראש, זה שבשאגה גדולה היה מעמיד לדום את כל גן החיות הפוליטי. אבל כשמתקרבים מעט, מגלים שמשהו נפגע בהדרתו של אריה. דבר מה נפגם בארומת הנצחון ובהילת ההצלחה. כשלון רודף כשלון, השארם כבר לא כשהיה, הקסם החל לפוג, ויש לכך רצף ארוך של ביטויים גלויים: הכבדות, היעדר הברק, תומם של השפנים בכובע. החליפות הגדולות שעוטפות אותו בחוסר אלגנטיות, הקול הצרוד והשטיקים שהביקוש אליהם, אפעס, ירד דרסטית. הכל כבר לא כשהיה.
אז מה קרה לנתניהו? זה יהיה די אמיץ מצידנו לכתוב זאת בעיתון חרדי, אבל צריך לומר את האמת. נתניהו משלם מחיר בדמות אובדן הפופולאריות בקרב הימין – לא בגלל מצבו המשפטי, ולא בשל שלושת כתבי האישום שתלויים על ראשו… נתניהו משלם מחיר יקר מאד בגין בחירה שאחרים בסביבתו בחרו ולא בשל החלטות שהוא קיבל… יש גבול ליכולת האזרחים להכיל סנסציות, פרשיות ושערוריות. אז נכון, עוזרת פלונית שיקרה ,ועוזרת שנייה פברקה, והאחד חיגר, והשני פיסח והשלישי שמאלן והרביעי נתמך על ידי הקרן החדשה וכולם שקרנים שמאלנים ונבלים.
אבל המאסה הקריטית, ההצטברות, הפרשייה שרודפת פרשייה, הסנסציות בטרמינלים בעולם, והעובדה שמשלחות שלמות של מדינת ישראל למדינות העולם, במקום להילחם על זכויותיה של המדינה נאלצות להתעסק בזוטי זוטות של דברים… כל אלו גרמו ל-200 אלף אנשי ימין, אוהבי ארץ ישראל השלמה, אנשים שבתוך ליבם מעריצים את נתניהו – להישאר בבית או להצביע למפלגות מרכז בחודש ניסן, ולעשות זאת במספרים גדולים יותר בחודש אלול. כנראה שבחודש אדר המגמה רק תחריף”.
גם הוא מסכם, “ניפגש בסיבוב השלישי”…
4.
ומה באשר ליחסי דרעי-ביבי? “אריה דרעי אינו עושה לנתניהו טובה גדולה”, סבור אליטוב.
“אחרי שלקח לליכוד שלושה מנדטים בשתי מערכות הבחירות האחרונות – יו”ר ש”ס יודע שהליכה שלו עם בני גנץ משמעותה לקבל את ש”ס בפעם הבאה עם ארבעה מנדטים מצומקים”.
מה הוא חושב על נתניהו? אליבא דאליטוב, “יש בליבו של דרעי הרבה כנגד נתניהו, שמתזז בין מהלכים שחלקם הזויים, שנע מהליכה לפריימריז – לעבר ביטולם הבהול לאחר שגדעון סער מכריז ‘אני מוכן’, שמתזז מהחלטה לכנס את מרכז הליכוד לשם אישור הנאמנות כלפיו – להימנעות ברגע האחרון מלהשתתף בו, שמקפץ מהחלטה עקרונית ומסוכמת מראש על החזרת המנדט לנשיא שלושה ימים לאחר קבלתו – לבין היאחזות בפועל במנדט הזה עד לרגע האחרון, בניגוד לדעתם של כלל החברים בבלוק הימין.
אבל דרעי, שכרך את גורלו עם נתניהו, לא ייתן לכל הביקורת הזו ביטוי בחוץ אלא ימשיך להיצמד לנתניהו עד הסוף המר”.
5.
אצל יעקב ריבלין בטורו ב’בקהילה’ מצאתי סוד.
“יש ראש מפלגה חרדי אחד שאוזנו הימנית כבר הפכה אדומה משיחות הטלפון הבלתי נגמרות עם נתניהו. השיחות הן על בסיס יום יומי ואחדות מהן נמשכות חצי שעה ויותר. זמן אסטרונומי במונחים של ראש ממשלה. המסר בכל השיחות הוא חד גוני וקבוע. אם רק נצליח לשמור על הבלוק שלנו שלם נגיע לבחירות שלישיות, נמחק את ליברמן ונחזיר הביתה את כל הימנים שלא האמינו לנו שגנץ והערבים מתואמים עד הפרט האחרון.
“האם הטון של נתניהו בשיחות אלו הוא היסטרי כפי שהכרנו אותו במצבי לחץ? שאלנו את מקורביו של מקבל השיחות (בין השורות חושד שמקבל השיחות עצמו תדרך, אך הוכחה אין לכך). ממש לא, הם אומרים. הוא מודאג אך קר ומפוכח לחלוטין”.
רוצים לדעת מיהו זה שאוזנו כואבת? מיהו בעל השיחות מראש הממשלה? בשביל זה צריך להצליב מידע מהטור ב’הדרך’, ביטאונו של דרעי.
וכך חושף שם אשר מדינה: “שיחות הטלפון התכופות בינו לבין נתניהו מוכיחות יותר מאי פעם כי ‘ביבי צריך אריה חזק'”.
מעניין, לא?
6.
הנה ההימור של ריבלין על העומד להתרחש בשבועות הקרובים.
“לליברמן ממש לא יהיו עכבות נפשיות להתייצב בעוד שלושה שבועות בפני המצלמות ולהודיע כי החליט להימנע בהצגת הממשלה למרות שהוא יודע שתקום ממשלה בתמיכה של הערבים. הוא יסביר שמטרת ההימנעות היתה לאפשר לגנץ לעמוד בראש ממשלה לזמן קצר ביותר, שלאחריו ילכו לבחירות חוזרות כשנתניהו הוא כבר לא ראש הממשלה. הוא יתלה זאת בחוסר רצונו של נתניהו להשתתף בממשלת אחדות חרף כל הפניות אליו של גנץ ושלו עצמו. אחרי הבחירות השלישיות, יבטיח ליברמן, תוקם ממשלה בלי נתניהו ובלי החרדים, שתגשים את מצע הליברליות החילונית”.
גזרנו ושמרנו.
‘בין השורות’ סבור שלליברמן יש עדיין ערכים, שהוא לא יתמוך בממשלת שמאל גם לא באופן פסיבי, אבל הרי רק ימים יגידו.
7.
נתון חשוב נוסף שמביא ריבלין בטורו נוגע ליחסי הכוחות בין אגודת ישראל לדגל התורה, המאוחדים תחת מפלגת ‘יהדות התורה’.
ריבלין מלגלג על ה”מוסף מיוחד שצורף לעיתוני החג האגודאיים” ובו מפורטים “הישגיה של אגודת ישראל בבחירות”.
לחוברת צורף “גרף נאה המראה את העלייה במנדטים מבחירות לבחירות”.
הגרף הזה “הוא כתיבה מחדש של כללי החשבון אותם למדנו בכיתה א’. כך: העמודה המציינת את המנדט השביעי של הבחירות האחרונות גבוהה מזו של העמודה המציינת את המנדט השמיני של הבחירות הקודמות. העמודה של ששת המנדטים בתשע”ה גבוהה מזו של השבעה בתשע”ג”.
“אחיזת עיניים”, לדעתו.
“בבחירות אלו ירדה יהדות התורה גם בקולות וגם במנדטים. בגרף היא כמובן במגמת עלייה”.
“עד כאן ביקורת פרסומות משעשעת”. אבל בהמשך הוא דן ברצינות על הנתונים. לדבריו, עם הקמת ‘מועצת הקהילות’ והקמת מאגר ממוחשב של כל החצרות, “נערך בעצם המפקד האגודאי הגדול שמדברים עליו עשרות שנים ועד עתה התחמקו ממנו”.
“את הנתון המתפרסם בשורות הבאות מסתירים באגודת ישראל יותר מהחלוקה הפנימית בין החצרות. הסיכום הסופי של כל קולות החצרות שבמועצת הקהילות הוא 92 אלף קול. זה מה שמביאות כל החצרות המרכיבות את מאגר הקולות החסידי של אגודת ישראל. לנתון זה יש להוסיף כמובן את קולות חב”ד ויהודים טובים רבים שמצביעים ג’ מכוח האינרציה של עשרות שנים… יהיה זה דמיוני להעריך אותם ביותר מ-20 אחוז מסך המאגר הממוסד והרשמי… בכל חישוב מקסימלי שיהיה ייצא שאגו”י תרמה ליהדות התורה לא יותר מ-120 אלף קולות. גג”.
מתוך 268 אלף קול. כלומר, השישים-ארבעים נע כיום לטובת דגל.
“כעת מתברר שצריך להחזיר את היחס של שישים –ארבעים אבל לכיוון ההפוך”.
מעניין מאוד.
8.
יוסף טיקוצ’ינסקי ב’יתד נאמן’ מנסה לגמד את כוח השפעתו של אביגדור ליברמן ואף קורא לו “נמר של נייר”.
“בשולי המתרחש בזירה הפוליטית הנבוכה והגועשת אי אפשר להתעלם מגורם אחד נוסף שדואג להרעיש שוב ושוב כדי להישאר רלוונטי למרות שבפועל הוא אינו כזה. וזו בדיוק הבעיה איתו: העובדה שאי אפשר להתעלם ממנו.
יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן העניק לנו בחודשים האחרונים דוגמה חיה למושג ‘דל גאה’. עליו אמרו חז”ל שהוא אחד מהארבעה שאין הדעת סובלתן. האיש שהמציאות שלו היא הכי מיותרת במפה הפוליטית מנסה וגם מצליח להצטייר כגורם מרכזי, משפיע ומכריע ללא כל צידוק אמיתי ומציאותי.. הוא לא מהווה נכס פוליטי לאף אחד.
אחרי שעזב את מקומו הטבעי בגוש הימין והביא לכישלונו, הוא לא הצליח להטות את הכף לצד השני… אבל התקשורת עדיין ממשיכה לתת במה ללהג שליברמן מציף ברשתות החברתיות ואף מעניקה לו במה רחבה לראיונות. רק מתוקף העובדה שהאיש הפך את עורו והוא כבר לא בצד של נתניהו.
כך נוצר מצב שהאיש שיש לו הכי פחות מה להציע, האיש ששני הצדדים לא רוצים אותו, והאיש שכמעט ולא מצליח לנופף בהישג אמיתי כלשהו שהשיג במהלך הקריירה הפוליטית שלו, הופך להיות האיש שכולם מדברים עליו כל הזמן. וכשחושבים על זה, זה פשוט מקומם”.
האמנם? לא בדיוק. אחרי הכול, פרישתו של ליברמן ממשרד הבטחון היא שהקדימה את הבחירות, שנערכו בחודש ניסן. סירובו להיכנס לעגלת נתניהו היא שהביאה שוב לפיזור הכנסת, ולהליכה לבחירות חדשות – באלול.
גם הפעם, המפתחות בידו. ברצותו תוקם ממשלת מיעוט (ולו לזמן קצר), ברצותו יעלה על העגלה ויאפשר לנתניהו להרכיב ממשלה.
‘בין השורות’ סבור שהזלזול בליברמן גבה מהמפלגות החרדיות מחיר גבוה מדי, מכדי להמשיך באותה שיטה.