המלחמה בעזה: לא להפקרות נוספת

נכון לכתיבת שורות אלו יש לנו 17 חיילים הרוגים, עשרות פצועים, למעלה מ1000 רקטות על ערי ישראל, יותר מ-210 מנהרות טרור, 768 משגרים מוטמנים ואחד אלוקינו שבשמים ובארץ.

הלב הפך כבד יותר ויותר ככל שנקפו השעות וחרושת השמועות הלכה והתאמתה. ובסוף היום לפחד המצמית כבר יש שם ופנים והוא הסיוט הנורא ממנו חששנו.

למלחמת הצדק והחורמה הזו יש לפתע טעם מר וחמוץ ואנחנו כבר לא בטוחים שהיה כל כך כדאי להיכנס ללבנון החדשה שהוקמה בלב הארץ. רובנו לפתע מתלבטים איזה עינוי אנחנו מעדיפים לסבול ביתר שאת, האם את הפצמר”ים על כל עיר ואם בישראל או את טובי בנינו נטמנים בזה אחר זה באדמה שבעת הגיבורים.

אנחנו נושמים עמוק, חורקים שיניים, נותנים את הגב הראוי למקבלי ההחלטות, ומקווים שרק הפעם אולי סוף סוף יסיימו את מה שהתחילו ויבוא שלום עלינו ועל כל ישראל.

ואני יודעת שזה זמן עכשיו להיות ביחד, ולא יפה לשאול שאלות קשות מדי כשהתותחים רועמים, אך למען האמת אינני יכולה שלא לשאול, למרות שדי ברור שתשובות אמיתיות – אין.

אני, רק שאלה

אז נחזור רגע אל מקבלי ההחלטות הנערצים שלנו, בוא ונראה, יש לנו רצועת עזה אחת שבשנת 2005 השלמנו את גירוש אחינו ממנה על בתי הכנסיות, בתי הקברות, מתנ”סיה וגניה הפורחים, וכל זאת במטרה להניח את דעת העולם והשמאל הנאור שאנשי שלום אנו.

במקום שלום קיבלנו פצמר”ים על שדרות, מנהרות טרור בהתהוות ופיגועי תופת שהלכו והתעצמו כנגדנו.

ראשי הממשלות לדורותיהן, העלימו עין, המשיכו את העברת התמיכה לרש”פ, עברו למדיניות ההגנה והחלו בונים גדרות הפרדה וכיפות ברזל שעם כל הניסים העצומים שחוללה אצלנו נדמה לי שעשתה ניסים גדולים עוד יותר עם תנועת החמאס, – שכן, ללא כיפת ברזל כבר אחרי פצמ”ר אחד שלם ואמיתי במגדלי עזריאלי היתה מדינת ישראל משנה את גישתה הסובלנית והמבליגה,כלפי חמאס. אבל היא לא שינתה. למה? כי כיפת ברזל למעשה מאפשרת ירי טילים על האזרחים שתחתיה, במינימום נזקים. יופי.

בינתיים אותה גישה מתעלמת ננקטה גם כלפי יהודה ושומרון, החמאס באין מפריע המשיך להתחמש ולהתעצם כנגדנו ותוך כדי גם להפוך לתנועה הפוליטית החזקה ביותר במדינת פלסטין המתהווה.

אחת לתקופה ראש עיריית שדרות היה דופק על השולחן, צה”ל היה נכנס לפעולת טיהור זמנית, ורגלית כמובן, חיילנו היקרים היו נכנסים אל שטח בנוי צפוף אוכלוסיה עויינת כשבידו פינצטה ואיתה היה צריך ללקט לאט ובזהירות את פזורת המחבלים המרצחים מתוך בליל הנשים והילדים בתוכם הסתתרו.

ואנחנו שכל כך התרגלנו למדיניות הנתמגן, נתעלם ונקווה לטוב היינו שמחים וצוהלים על כל תנועת לחימה בלי לשאול בכלל מדוע מסכנים את חיילנו בכניסה קרקעית ולא מסיימים את העבודה מלמעלה??

לא שאלנו מה התכלית של המבצע הקרקעי הזה? של האבדות היקרות מפז האלה? אם בסופן נחזור למצב בו ארגון חמאס משקם ומחמש את עצמו לסיבוב הבא, ומדינת ישראל משחררת את כל המחבלים שלכדה ביזע ובדם?

 מישהו יצטרך לתת את הדין

אין לי ספק שימים יגיעו ומישהו יצטרך לתת את הדין על ההפקרות הביטחונית הזו שהביאה אותנו עד הלום, לחטיפת ורציחת אזרחים, לטילים ואזעקות בלב ערי ישראל. לסיכון חיילנו “הצבא המוסרי ביותר בעולם” בזמן לחימה עם מפלצות אדם טרוריסטים מושחתים ושקרנים.

הבוקר ביקש חמאס “הפסקת אש הומניטרית” וקיבל. חד צדדית כמובן. אנחנו הפסקנו לירות והם שלחו אותנו למקלטים בבאר שבע ואשקלון.

הלב של כולנו מדמם ביחד עם לב המשפחות החדשות שהצטרפו אל משפחת השכול. ואפילו שזה לא הזמן אני רוצה לומר: דם חיילנו אינו הפקר, ואם נגזר עליהם למות אז לא שוב עבור סכלות והתרפסות מנהיגינו.

חזרה בתשובה כוללת בתוכה חרטה על העבר וקבלה לעתיד. לא עוד הזנחת מדורת הטרור המתלבה מתחת לאפינו.  לא עוד שחרור מחבלים בעיסקאות מפוקפקות, לא עוד סיכון חיילנו בכדי לרצות עולם שלא יתרצה מעיקרא.

“הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”.

כדי שאלו שהלכו…

לא הלכו לשווא.