1.
עיתוני סוף השבוע של המגזר החרדי היו מלאים וגדושים בתפילה. תפילה להצלחת המלחמה, תפילה להמשך הנסים מול הטילים הצונחים על ישובי הארץ, מדרום לצפון. היומונים, אלו היוצאים-לאור ביום שישי, כבר ידעו לדווח על התקיפה הקרקעית, שהחלה בערבו של יום חמישי. השבועונים, המופצים בחמישי בבוקר, עדיין הציבו בסימן שאלה את האפשרות של פלישה קרקעית.
“הותרה הרצועה”, כפי שהתחכמה הכותרת ביתד נאמן.
2.
אפרופו יתד נאמן, גם כשרועמים התותחים הוא נותר נאמן לקו ההשקפתי המלווה אותו מאז ומתמיד, מבלי להתפעל מביקורת חילונית בנוסח: ‘איך אתם לא מתביישים, החיילים מסתכנים ואתם מתייחסים לדברים שכאלו’. אגב, היכונו לסיום המלחמה: נהוג ומקובל במדינת ישראל כי בסיומה של כל מלחמה נפתח עליהום על הציבור החרדי, בנוסח: “האמהות אצלנו לא ישנות בלילות, הילדים שלנו מתים בשדה הקרב, הילדים שלכם פרזיטים”.
אבל עוד לפני, יתד נאמן בשלו, עם הקרב נגד הממשלה הנוכחית ש”מלחמתה נגד החרדים נמשכת כרגיל”, בבחינת “נילחם בחמאס כאילו ואין חרדים, נילחם בחרדים כאילו ואין חמאס”. בפרפרזה, מימי הבריטים, כאשר יו”ר הסוכנות היהודית דאז, דוד בן גוריון, טבע את מטבע הלשון: “נילחם בספר הלבן כאילו ואין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן”.
על הפרק, בין השאר, חוק עזר עירוני שמקדמת עיריית ת”א בימים אלו (ואיפה הרגישות באזור תל-אביב מוכה הטילים לאחרונה?) לפתיחה חלקית של מרכולים בשבת. אבל לא חסרים גם חוקים מבית מדרשה של הממשלה הנוכחית, המכה בחרדים בלי קשר לעיתוי, מתאים או שלא – חוק הגיור, חוק הכשרות והשבת, ועוד ועוד.
3.
את הצל”ש השבועי אפשר להעניק השבוע לח”כ מירי רגב.
תגידו עליה מה שתגידו, תחשבו על ההתלהמות שלה בנושאים שונים את אשר תחשבו, השבוע היא בהחלט גילתה רגישות ראויה לציון. היה זה ח”כ יעקב אשר (נחשו איזה מהיומונים מביא את הסיפור) שפנה אליה ואל ליבה במכתב, בו נאמר כי לא מתאים כעת דיון בוועדת הפנים, שבראשותה היא עומדת, על חלוקת בית שמש.
הדיון בוטל, על פי החלטתה.
4.
ושוב פעלה בהצלחה שיטת הריגול ההדדית משפחה-בקהילה כששניהם יוצאים לאור עם כותרת זהה (לא קורה שעורכים חולמים בלילה על אותה כותרת?) – “אש ללא הפסקה”.
הפעם היה שער ‘בקהילה’ מרשים הרבה יותר. ועליו, חייל במדי צה”ל, עטור בתפילין, סידור בידו והוא נושא תפילה.
מרשים, אם כי לא ממש מתאים.
על רקע ניסיונות הצבא לפתות חיילים (הפעם, למסלול גבעתי, אבל יש עוד כמה וכמה מסלולים בקנה), לא זה הזמן להציג חייל חרדי. אפילו בפורים דהשנה, לאחר חקיקת חוק הגיוס על הסנקציות הפליליות שבו, נמנעו הורים חרדיים מלחפש את בנם לחייל. רגישות, כבר אמרנו.
5.
האותנטי ביותר, עם כותרת קולעת למצב, היה ‘יום ליום’.
אולי כי עורכו הוא תושב שדרות שחי את השטח, שם דיברו לא על האש ללא הפסקה, כי אם על ה”גשם של טילים” – זה המתאר את מצבם המתסכל של תושבי הדרום, כשאליהם נלוו במהלך השבועות האחרונים גם תושבי תל-אביב רבתי (כולל בני ברק), ירושלים והרבה יותר צפונה.
אהבתי גם את טור העורך שם. הוא כל-כך צודק. הם, תושבי שדרות והסביבה, מטווחים במשך 13 שנים, והנה פתאום העם מפנים, קולט, פתאום העם נגד הפסקת אש.
מתברר, להפתעתי, שגם ב’יום ליום’ עושים כתבות שטח מרשימות, הפעם עם ישובי הדרום. ואיך אפשר בלי הניחוח העולה מבין דפיו, ניחוח זכרו של הגר”ע יוסף זצ”ל. השבוע הזכירו שם איך ביקש לעזור לשכנים המבוגרים בעת הישמע האזעקה. כמה אופיינו לו, לרב עובדיה לחשוב על כל פרט הקשור בכל יחיד בעם ישראל.
6.
ביתד נאמן אגדו את הנסים ברשימה מרשימה, תחת הכותרת “על הטילים ועל הנפלאות”.
טיל פוגע במגרש משחקים – רגע אחרי שקבוצת צעירים יצאה ממנו… יהודי יוצא להביא שום מהמחסן בחצר ומופתע מההרס הרב הממתין לו… טיל נחת ליד בלון גז ו’משום מה’ לא מתפוצץ… טיל פוגע במיכלית דלק ו’מתעלם’ מ-100,000 ליטר המאוחסנים בסמוך… וזוהי רק רשימה חלקית, כמובן.
גם במשפחה הגישו רשימה מכובדת, תחת הכותרת של “על ניסיך שבכל יום”.
אבל הגדיל לעשות ‘בקהילה’ – עם “עשרה רסיסים של אמונה”. הפעם עם צורת ההגשה המשובחת ביותר: בראש כל נס ונס, פירוט מסודר – המיקום, בעל הנס, והנס – בקצרה, כשמתחתם הפירוט המלא.
אהבתי.
7.
הרבה מדי עיתונים ראיינו את האלוף במיל’ יעקב עמידרור. קצת גיוון ומקוריות לא יזיקו – שמענו אותו במהלך השבוע בערוצי התקשורת השונים. מיצינו.
8.
קצת הגזים משפחה כשהקדים לסכם את ‘צוק איתן’.
“השבוע השני של צוק איתן הוכיח שמה שהיה הוא שיהיה. שימו לב: חמש שנים, שלושה מבצעים ואפס תוצאה”, קבעו שם.
אין מצב לחכות לסיומו של המבצע עם הסיכומים?
ובכלל, אין כמו אנשים שלא ראו צבא מבפנים מימיהם (ואינם כתבים צבאיים, יש אחד כזה למשפחה ועם התיאוריות הצבאיות שלו אני בהחלט לא מתווכחת), מחלקים עצות ‘צבאיות’.
“כמו למשל מומנט הפתעה מסוג ‘ביבי השתגע’, להוריד שרים פלסטיניים, לפרק גשרים, לפגוע ביעדי חמאס בעולם…”
אם כל עיתונאי יכול היה להיות רמטכ”ל, אולי גם שר בטחון, מדינת ישראל יכלה לחסוך לעצמה כמה שקלים. אבל כפי הנראה, זה לא ממש כל-כך פשוט…
9.
מסכימה עם התובנה, אף היא פרי כתב משפחה, לפיה יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, שיגר את השר ‘שלו’, איש מפלגתו, השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ’, לתמוך בהפסקת האש בהצבעה בממשלה, בעוד הוא מתנגד. להיות עם, להרגיש בלי. לדאוג לכך שהפסקת האש תתקבל, אבל לאפשר לעצמך להמשיך לדבר בפאתוס באולפנים השונים על כך שאסור להפסיק את הלחימה.
אחת מאפשרויות הטקטיקה המבצעית, שרק ‘ישראל ביתנו’ מאפשרת לך לעשות.
10.
אפרופו כתבות השטח, הפעם, בניגוד למקובל בדרך כלל, אכזבו השבועונים, והפתיעו היומונים.
ביתד נאמן היה זה כתב השטח שכיתת רגליו לישובי הדרום; ביום ליום – עם מסע מנתיבות לעוטף עזה (מוצלח במיוחד, כאמור).
לעומתם, בקהילה עם אסופת כתבות יח”צ (מבחינתי משעממות, למתעניינים – אלפי סליחות) – מכרזים בחריש, עו”ד עם שלל עצות, כללית, מאוחדת חירום, מד”א, זק”א, איחוד הצלה.
ומשפחה, עם כתבה אחת (יחסית למשפחה, דל מאוד) בשטח, עם משגיחי הכשרות (מה לעשות, גם זה מריח פרסומי לא מעט). התאכזבתי.
השלמות, והרחבות, יבואו מן הסתם בשבוע הבא – בתקווה שהסיקור בשטח ייערך על רקע שקט, כשהמלחמה כבר מאחורינו.