שלא עשני אתרוג: השנאה היוקדת לבנימין נתניהו אינה ‘שנאת חינם’

 א.

יש מסורת עיתונאית רבת שנים לבחור את ‘איש השנה’ לקראת החגים. זו אינה משימה קלה, וכמו רבים, גם אני נוטה בדרך כלל לחמוק ממנה, אך ‘איש השנה’ של השנה החולפת הוא ללא ספק ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, שמסע הרדיפות נגדו, המתנהל כבר למעלה מחצי יובל שנים ברציפות, הגיע בשנה האחרונה לשיאו, והוא עמד בו בגבורה מעוררת השתאות.

השנאה היוקדת לנתניהו אינה ‘שנאת חינם’. לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, כשיצאה לדרך ממשלת השמאל, הראשונה מאז ‘מהפך 77′, דרך לפתע כוכבו של בנימין נתניהו, הצעיר הכריזמטי, שאיים לקחת מהם את השלטון בחזרה.

הם נחרדו מהאפשרות שהדרך המדינית החדשה של נסיגות וויתורים ו’מזרח תיכון חדש’ בראשות ערפאת, שהצליחו סוף-סוף לכפות על המדינה בהסכם ‘אוסלו’, לאחר שנים רבות של שטיפת מוח תקשורתית, עלולה לרדת לטמיון בשל האיש הנחוש והכישרוני, היחיד המסוגל לעלות בחזרה את הימין לשלטון לשנים רבות.

השמאל הישראלי זיהה כבר אז בנתניהו הצעיר, המבריק והפופולרי, את הפוטנציאל האדיר והמבטיח שלו למחנה הימין בישראל, ועשה הכל כדי להורידו מהזירה, באמצעות מלחמת חורמה, נטולת עכבות, שבה כל האמצעים כשרים.

 ב.

נתניהו אינו מנהיג הימין היחיד שהשמאל נלחם בו בחמת רצח ובהסתה בולשביקית, כפי שרק הוא יודע. הם עשו זאת גם לבגין ושרון ויעשו זאת לכל מנהיג ימני אחר, פופולרי, שיבוא אחר עידן נתניהו. מה שמבדיל את נתניהו מכל האחרים הוא היותו היחיד שעמד בגבורה ולא נכנע להם.

מנחם בגין, המנהיג שעמד בעוז מול רדיפות של סזון ומחתרות, החזיק מעמד חמש שנים בלבד כראש ממשלה. אחרי ההפגנות והשיסוי התקשורתי של ‘בגין רוצח’, בעקבות סברה ושתילה, נכנע, נפל למשכב, והכריז ‘אינני יכול עוד’. אריק שרון, הבולדוזר הפופולרי של הימין, שהיה סמל של ‘לוחם ללא חת’, נכנע ללא תנאי, מיד לאחר שהחלו בפרקליטות ובתקשורת באיומים על התיקים שמכינים נגדו. הוא מכר את נשמתו לשטן, והעניק לשמאל את מה שרצה – עקירת גוש קטיף וגירוש רבבות מתנחלים. כך גם נשיא המדינה, מר ראובן ריבלין, שהיה איש ימין מובהק, הלוחם הנמרץ ביותר נגד ‘האקטיביזם השיפוטי’ ו’כנופיית שלטון החוק’ (כהגדרתו), ועם בחירתו לנשיא התקפל מיד וביצע תפנית של מאה ושמונים מעלות, כדי להבטיח לעצמו שקט תעשייתי ותקשורת אוהדת לכל שנות כהונתו.

בנימין נתניהו הוא היחיד שלא נשבר, לא נכנע ולא התקפל, ועמד מולם בגבורה הרואית. לו רק רצה, לו היה מסכים להתכופף מעט ולהעניק להם עוד ‘התנתקות’ כלשהי ביהודה ושומרון – היה הופך בין רגע לאתרוג המהודר ביותר, למנהיג הנערץ על התקשורת, ומונע מעצמו וממשפחתו חיים של סיוט, ואגב כך גם חוסך לפרקליטות מאות מיליונים שהושקעו במבצע תפירת התיקים.

לו הסכים להמשיך את דרך הנסיגות והוויתורים של אוסלו, היה הופך ליקיר השמאל ותקשורתו לשנים רבות. אם לשרון – שהיה בעיניהם תמיד ‘שטן, רוצח וצמא דם’ – הם הצליחו תוך זמן קצר מאוד לשוות תדמית ממיסת לב של מנהיג שקול וסבא רחום וחנון, ואת אביגדור ליברמן – שהיה מבחינתם כל השנים ‘פשיסט’ ‘גזען’ ו’מושחת’ – הצליחו להפוך בהוקוס-פוקוס לפוליטיקאי השפוי וההגון, מגן הדמוקרטיה – את בנימין נתניהו היו הופכים, בקלות יתרה, לשמש העמים, לצ’רצ’יל ולינקולן של מדינת ישראל, אילו רק היה מסכים ללכת בתלם ולספק להם את הסחורה.

אך בנימין נתניהו, שטובת ארץ ישראל באמת גברה אצלו על כל השיקולים האחרים, בלי מירכאות וללא סופרלטיבים, עמד בגבורה, כסלע איתן, תוך נכונות לשלם מחיר אישי כבד מנשוא, ששום מנהיג פוליטי בישראל לא נתנסה בו.

ג.

שלא יהיה מקום לטעות: נתניהו אינו טלית שכולה תכלת. אפשר לכתוב ספר עב כרס של ביקורת על התנהלות נתניהו בכל שנות שלטונו, החל מביצוע ‘הסכם חברון’ של ‘אוסלו’, מיד עם כניסתו לתפקיד, דרך ‘עסקת שליט’ והקפאות הבנייה, ועד המצב הבלתי נסבל של תושבי עוטף עזה, כולל הביקורת הקשה והנוקבת מכל, על המציאות המתסכלת שהעשור האחרון חלף בלי לחולל מהפכה דמוקרטית אמיתית במערכת המשפט וגרורותיה, מה שבסופו של דבר גרם לנתניהו עצמו את הנזק החמור ביותר.

אך עם כל הביקורות המוצדקות – בסיכומו של דבר, בשורה התחתונה והעיקרית, נתניהו הוא שהפסיק את המשך הדהירה המטורפת של השמאל שהתחילה באוסלו, גררה עימה את ה’התנתקות’, ואילו לא הייתה נעצרת, כבר היינו רואים היום מחלונות פתח תקווה את המדינה הפלסטינית השכנה, המאיימת, ואת דגל פלסטין מתנוסס על בירתה, ירושלים.

נתניהו, מבחינת השמאל, הוא המכשול העיקרי שחסם את דרכם בחזרה לשלטון. הוא חומת המגן היחידה המפרידה בינם לבין מימוש חלומם ל’מזרח תיכון חדש’ ו’מדינת כל אזרחיה’. הם ראו ועדיין רואים בו, בצדק גמור, את המנהיג היחיד בימין שבכוחו לעצור את המסע הגדול לפלסטין הנכספת שהשקיעו בו שנות עמל רבות כל כך, עד שזכו לראות את ניצניו בהסכם אוסלו וב’התנתקות’.

(גם בעיני הערבים, אגב, נתפס נתניהו כמחסום העיקרי למטרה המרכזית של התפרקות מדינת ישראל. כך הצהירו במפורש חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, כשהמליצו לנשיא המדינה על בני גנץ, בהבהירם כי הם עושים את הצעד ההיסטורי החריג רק למען המטרה הלאומית הערבית הדחופה: הפלת נתניהו.)

בשנים האחרונות הפך נתניהו, בעיני השמאל, לאויב מסוכן הרבה יותר, בשל הצלחותיו המדהימות בזירה המדינית והכלכלית, ובמידה רבה אף בשקט הביטחוני.

אילו לפחות נתניהו היה ‘לא-יוצלח’ והיה מגשים את אזהרותיהם, מדרדר את המדינה מבחינה כלכלית ומרסק אותה מבחינה מדינית, היה אפשר איכשהו לסובלו. היו יכולים להמתין בסבלנות עד שהעם ישים קץ לשלטונו בקלפי. אך הצלחתו המטאורית בכל התחומים כמעט, בסייעתא דשמיא, הטריפה את דעתם.

כל יום נוסף, מוצלח, של נתניהו בשלטון, המשיך לנפץ לרסיסים את דרך ההתקפלות והוויתורים. כל הצלחה מדינית או כלכלית של ממשלת נתניהו הימנית, הרחיקה אותם ואת תפיסת עולמם מהציבור ומהשלטון לשנים רבות.

עד לפני שנתיים, הם תלו את תקוותם בארה”ב. הם זכו לראות בבית הלבן נשיא עוין לישראל שהשפלת נתניהו הייתה מתחביביו הגדולים. הם יכלו להמשיך למכור את מרכולתם על ‘בידוד מדיני’ ועל הקרע המסוכן שגורם ראש הממשלה בסרבנותו המדינית ליחסינו עם בעלת בריתנו הגדולה, ארצות הברית של אמריקה.

אך אז הגיע טראמפ, שהפך את הקערה על פיה, והעלה את הידידות והתמיכה בישראל ובעומד בראשה לפסגות בלתי מוכרות, והגיעה גם ההפתעה של יחסים מצוינים וחסרי תקדים עם פוטין, נשיא רוסיה, וכמו תגובת שרשרת החלו עוד ראשי מדינות מחמש היבשות לפרוש שטיח אדום לראש ממשלת ישראל ולהדק את הקשרים המדיניים והכלכליים. וזה כבר באמת היה מעבר לסיבולת שלהם. גזר דינו במעוזי השמאל, בפרקליטות ובתקשורת, נחרץ: הוא חייב לשלם בראשו, מיד.

כך החל, בשנה–שנתיים האחרונות, שלב חדש וארסי במלחמה נגד נתניהו, שלב תפירת התיקים, תוך שיתוף פעולה הדוק וחסר תקדים בין הפרקליטות, המשטרה והתקשורת, שעשו יד אחת, קרימינלית, במסע ציד אכזרי שמטרתו להוריד מהשלטון בכל מחיר את מנהיג הימין המוצלח והפופולרי, עד שסוף-סוף לפני כמה שבועות הצליחו, לפחות חלקית, בפוטש של הפיכה שלטונית, ושני עיתונאים ‘נאורים’ כבר הספיקו להמליץ על ‘עונש המוות’ המגיע לו…

ד.

ועדיין לא מאוחר מדי. הסיפור טרם נגמר. אם גוש הימין–חרדים יעמוד יציב ונחוש, כגוש אחד וכסלע איתן, ללא חריקות ובלי שום פשרות, השמאל ייאלץ להרים ידיים. הממשלה היחידה שיצליח להקים היא ממשלה עם בל”ד, וממשלה כזו, גם אם תוקם, לא תוכל להחזיק מעמד יותר מכמה ימים.

כשגנץ ותקשורתו טוענים “אנחנו ניצחנו ואף אחד לא יכתיב לנו”, צריכים לענות להם בנימוס: “איש אינו מכתיב לכם, חלילה. ניצחתם? יש לכם 61? תרכיבו ממשלה, איש אינו מפריע לכם. אדרבה, נשמח מאוד לראות את עבודת הצוות ושיתוף הפעולה בקבינט הביטחוני בין בוגי יעלון, אחמד טיבי, איימן עודה וגבי אשכנזי”.

כשכל הפרשנים והפוליטיקאים, הדואגים מאוד ליציבות השלטון, עוטים על פניהם ארשת צדקנית ושואלים את בכירי הליכוד: “מדוע שלא תסכימו לממשלה בלי נתניהו, כדי שלא לגרור את המדינה לקטסטרופה של בחירות שלישיות?”, התשובה צריכה להיות, אף היא בנימוס ובקור רוח, פשוטה וקצרה: “נסכים לשקול את ההצעה, בתנאי שכחול לבן תסכים לממשלה בלי גנץ”. הכי הוגן והכי הגיוני.

בינתיים, עוד בטרם החל משא ומתן קואליציוני כלשהו, כבר הזדרזו הפרקליטות ותקשורתה להסיר את התחפושות ולחשוף את המניע האמיתי לתפירת התיקים השערורייתית. אם יסכים לפרוש, כך מדליפים בנוסח זה או אחר, נסכים להודות שהכול מפוברק, אין שוחד, אין צוללות ואין חמגשיות. אם יסכים לתת לנו את השלטון, מבטיחים אבירי שלטון החוק, ייהפכו כל התיקים הכבדים לעפר ואפר, כענן פורח, כרוח נושבת וכחלום יעוף.

ומסיבה זו כשלעצמה, מלבד כל הסיבות האחרות, צריך להתנגד בתוקף לכל עסקה, גם המפתה ביותר, להחלפת ראש הממשלה נתניהו.

אם הליכוד וכל הגוש לא יעמדו בתוקף ובנחרצות נגד כל ניסיון להחלפת נתניהו, זו תהיה לא רק כפיות טובה למי שהביא את המדינה ואת הימין לשיא, אלא בעיקר כניעה מבישה ל’מאפיה’ המשפטית–תקשורתית. אם נתניהו ייכנע, הדמוקרטיה תנוצח באופן סופי.

אם הליכוד יפסול את המנהיג הנבחר שלו, על בסיס מסע ציד וללא הרשעה, כל מנהיג ימין שלא ייכנע למדיניות השמאל, יעמוד לפני סכנת הדחה בידי פקידים בלתי נבחרים של הפוליטרוק.

בסיכום הדברים: על אף ההילולות וחגיגות הניצחון בתקשורת, המציאות העובדתית היא כי לגוש הימין סיכוי טוב יותר, ובכל מקרה הוא חזק יותר כדי להכתיב הרבה מהמהלכים, בתנאי אחד ויחיד: שהגוש כולו יישאר מאוחד ומלוכד כברזל, בלי פרצות ובלי סדקים.

ה.

במבט לאחור, כשמתבוננים שוב ושוב בנבואה המדהימה של הרבי לבנימין נתניהו, לפני למעלה מ-31 שנים (!), אי אפשר שלא להצטמרר.

בשנת תשמ”ח, שמונה שנים לפני שמוּנה לתפקיד, כשאיש לא חלם שבנימין נתניהו יהיה אי פעם ראש הממשלה, ובוודאי איש לא שיער מה יעבור עליו בשנות כהונתו, אמר לו הרבי דברים מדהימים, שמעולם לא נאמרו מפיו לאף אחד מהפוליטיקאים והמנהיגים הרבים שהיו אצלו:

“תצטרך להיאבק עם 119 אנשים. בוודאי לא תתרשם מזה כיוון שהקב”ה בצד הזה”.

הנבואה ה’מוזרה’ הזו, שהייתה נראית בשעת אמירתה כ’סתומה’ ובלתי מובנת, התבררה במהלך השנים יותר ויותר, באופן מפעים, כצפי מדויק של העתיד, של מה שיעבור עליו במשך למעלה מחצי יובל שנים בקריירה הפוליטית שלו. גם באשר למאבק הבלתי רגיל הצפוי לו, גם באשר לעמידתו האיתנה (“בוודאי לא תתרשם מזה”), וגם באשר לברכה והבטחה להצלחה (“הקב”ה נמצא בצד הזה”).

בסיטואציה הבלתי אפשרית שבה הוא נתון בימים אלו, נוכל רק לייחל ולאחל לו שהברכה הנדירה והכוחות המיוחדים שהוענקו לו, ימשיכו ללוות אותו, מתוך בריאות איתנה וסייעתא דשמיא.

במעבר בין השנה החולפת לשנה הבאה עלינו לטובה, בנימין נתניהו זכאי להכרת תודה של העם היושב בציון, בהם אלפי יהודים, חיים וקיימים, המתהלכים בינינו, שלא התפוצצו חלילה באוטובוסים ובמסעדות, ורבבות מתיישבים ביהודה ושומרון שלא נעקרו מביתם ואדמתם.

לבנימין אמר, ידיד ה’, ישכון לבטח עליו.

נאחל לו שבמהרה ממש יהיה זה הוא שיזכה למסור את מפתחות ההנהגה למלך המשיח, כבר בתחילתה של ‘תהא שנת פדות’, בגאולה האמיתית והשלמה.

• הכותב הוא העורך הראשי של שבועון חסידי חב”ד – ‘כפר חב”ד’